שרשור סלית'רין!

"לא" מלמלתי והתקרבתי אליה עוד פעם.

"מצטערת, אתה חייב לחזור," אמרתי, ובמצמוץ אחד חזרתי להיות לילי אוואנס. "אתה לא שייך לכאן, אתה שייך אל העתיד, כלומר, אל ההווה.."

"אולי אני אשאר" אמרתי ושיניתי צורה למישהוא אחר במהירות כמו שלה.

חייכתי.
"אי אפשר," אמרתי וחיוכי נמחק. "אני לא יכולה לנההל חיים כפולים- עוד יגלו..." אמרתי. "ואני נשבעתי שלא לספר לאף אחד, וגם ככה אתה יודע יותר מדיי..."

"טוב" אמרתי בעצב וחזרתי לצורתי הרגילה.
"אז מה את אומרת יום אחד של כיף רק שנינו כמו פעם" אמרתי בחיוך מקווה לתשובה חיובית

הבטתי עליו בחיוך.
"יום אחד לא יזיק," אמרתי וקפצתי עליו בחיבוק של אושר, משנה את עצמי תוך כדי. "אבל יום אחד, כן?" הוא הנהן, מאושר, והרים אותי על זרועותיו. תפסתי בשתי לחייו ונישקתי אותו נשיקה ארוכה.

"אז בואי תראי טריק קטן שלמדתי" אמרתי ובהינף שרביט כיסה אותנו מערבולת והפענו ב....*תלוי בך אם בזמן הזה עדיין או בזמן ההוה כאילו*

גשםקחתי את עיניי היינו ליד האגם של הדיונון הענק. תובל הניח לי לרדת לארץ, אבל לא הפסיק לחבק אותי.
"התעתקות? אבל ידעת כזאת כל הזמ- מי אלה?!" שאלתי, מצביעה על תלמידים שנראו בגילי, אבל לא הכרתי.
"רציתי שתראי את התלמידים החדשים של הוגוורטס, מאז שעזבת.." הוא אמר בשקט. "הכל השתנה."
"מה הכוונה?" שאלתי.
"אנחנו נמצאים אחרי המלחמה הגדולה. הלורד מת." הוא אמר בשקט. כמעט נפלתי מרגליי, אבל תובל עוד החזיק אותי.
"אדון האופל... מת?" תובל הנהן.
"הכריחו את כולנו לחזור למוטב או לבלות את שארית חיינו באזקבאן," הוא אמר. "לא נכון," אמרתי, מתקשה להאמין. "מישהו הלך לשם?" שאלתי בחשש.
"גויל, הוא היה מספיק אדיוט כדי להמשיך לענות מוגלגים," הוא סיפר לי. "קראב מת."
"עוד מישהו מת?" שאלתי בחשש.
"יש לנו נעדרים," הוא נמנע מלענות על השאלה. "את בל לא ראיתי שנה וחצי."
הרמתי גבה.
"הרבה אוכלי מוות נהרגו, וכל השאר... או באזקבאן, או חזרו למוטב... או שהם משחקים את עצמם, כמו בפעם הקודמת, מחכים שיבוא ללורד המשך," אמר תובל. נשכתי את שפתי.
"ולא מגיע..." השלמתי אותו. "אז מי מת?" שאלתי.
"אני אראה לך אחר- כך," הוא אמר בשקט ומשך אותי למקום אחר, הפעם בתוך הטירה.
"היי, הנה פייר! הוא יכול לראות אותנו?" שאלתי.
"את רוצה שהוא יראה אותנו? את בטוחה?" שאל תובל.
"אני לא יודעת.." אמרתי, שוקלת את זה. "מה הוא עושה פה?" שאלתי.
"הוא מורה... והוא נשבע שהוא לא הולך לעזוב את הוגוורטס עד שבל תחזור אליו," אמר תובל, גאה בו.
"אני רואה שהשלמתם," אמרתי בחיוך. "רגע, אבל מה בל קשורה אליו?"
"הם התחילו לצאת חמישה חודשים לפני שהיא נעלמה, הייתה להם דאגה משותפת אלייך, וזה כנראה הראה לבל שפייר הוא אנושי.." תובל חייך. "הוא בסדר גמור."
"פייר.. מורה לשיקויים, בטח?" שאלתי ותובל הנהן. "ומה עם אלעד?"

"אני לא יודע הוא מאלה שלא שמרו קשר אחרי הכל" אמרתי קצת בעצב הוא היה אחד מהחברים הכי טובים שלי בהוגוורטס.
"אז את רוצה לדבר עם אנשים או שאת מעדיפה שנשאר ככה?" שאלתי

"מצד אחד, אני מתה לדבר עם כולם, להראות להם שהכל בסדר, ומצד שני, אם הכל לא יהיה בסדר..." הבטתי בו במבט עצוב. ההרגשה הייתה כל- כך נוסטלגית ועם זאת כל- כך לא מוכרת... אני עומדת בפני כישלון; אדון האופל מת. מה עוד אני יכולה לעשות? ובכל זאת, אם אני לא אשלים את המשימה, אני אמות בעצמי... ואולי אני אמות בכל- זאת. את חובתי אני חייבת לעשות.
"מה עם אחותך?" שאלתי בחיוך.
"שנה הבאה היא בהוגוורטס," הוא חייך.
"מלאך קטן," אמרתי באושר.

"ומה איתך" היא שאלה לבסוף.
"אני עובד פה" אמרתי קצת מתחמק.
"מה אתה מורה" היא שאלה בחיוך בזמן שהסרתי את קסם העילמות מאיתנו.
"סוג של" אמרתי בחיוך.
"בוקר טוב אדוני המנהל" עבר תלמיד ואמר לי.
"מה את רוצה" אמרתי קצת נעלב מהמבט שלה והתחלתי ללכת.
*חיחי אהא אהא איי לייק איט*

"אואה, אני רואה אתה חי את החיים הטובים בלעדיי," אמרתי בחיוך, עדיין תחת כישוף ההיעלמות.

"תגיד זה לא מוזר שרואים אותך מדבר לעצמך" היא אמרה.
"לא ממש אני בדרך כלל מדבר עם הרוחות של הטירה כשהן בלתי נראות אז תלמידים רגילים לראות אותי מדבר לעצמי" אמרתי צוחק.

"אתה יודע שהתגעגעתי? אתה הטרפת אותי, אפילו שבשבילי עברו רק שבוע וחצי... הרגשתי כאילו אני לא הולכת לראות אותך יותר," אמרתי בשקט.

"ומה קורה עם פוטר" אמרתי קצת נחנק

הבטתי בו במבט מצטער.
"אני לא יכולה לדבר על זה," נאנחתי. "הלוואי שזה לא היה ככה."

"את אוהבת אותו" שאלתי נחנק מרוב עצב

"מובן שלא," אמרתי, מחייכת מעט. "אבל הוא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי."

"נראה לך שאם יראו אותי מנשק אף אחד יוותרו לי" שאלתי צוחק

"תמיד אפשר למצוא חדר נסתר," אמרתי בחיוך, מנסה לא לתת לעצמי לבכות.

"את יודעת שדאגתי שהחדר שלנו לא יהיה שייך לאף אחד" אמרתי מחויך.
"מסתבר שלליהיות מנהל יש כמה הטבות" אמרתי והיא צחקה

עשינו את דרכנו אל המרתפים של סלית'רין, התעקשתי ללכת ברגל, לראות מה השתנה.

"נוו את אוהבת מה שאת רואה" שאלתי כשעברנו במסדרון המפואר שהוביל לסלית'רין

"בהחלט השקעת כאן," אמרתי בחיוך. נכנסנו לחדר המועדון, שמשום מה, נראה ראותו הדבר, אבל הרבה יותר חמים ומזמין.

"תמיד חשבתי שהיה פה מושלם אמרתי" והצבעתי על הספה שלנו