שרשור סלית'רין!

התיישבתי באמצע, בדיוק בשולחן האמצעי וסדרתי את החפצים לשיעור בסדר מופתי. ידעתי שלילי אוואנס תמיד עושה את זה.

"היי לילי" אמרתי בחיוך ללילי בזמן שסידרתי את הדברים לשיעור

"הו, היי," אמרתי והיישרתי את מבטי אל הפרופסור מקגונגל שעוד לא התחילה לדבר.

כשהתחיל השיעור הייתי מצוות לסיריוס ובכל משימה שהמורה נתנה שנינו הצלחנו בקלות

חייכתי. זה היה קל, כבר עברתי את השיעור הזה. פעמיים.

"השתפרת" אמרתי בחיוך ללילי שעבדה שולחן לידי

"אממ, כן.. היה לי מורה בקיץ," שיקרתי בחיוך ואז נזכרתי בתובל וחיוכי נמחק.

"מה קרה" שאלתי בדאגה כשראיתי שהיא עצובה

"סתם, געגועים הביתה," מלמלתי. הפעם לא שיקרתי. הפרופסור מקגונגל השתיקה את הכיתה ונתנה לכל מי שלא הצליח את הלחשים להתאמן עליהם בבית בתור שיעורים, ואז שחררה אותנו. קמתי ממקומי במהירות, כמעט שוכחת לקחת את הדברים שלי.

תובל : מצאתי את הלחש ל30 שנה אחורה וחזרתי בדיוק ליום שבת.

*יום שבת לפני שלושים שנה זה נורא ספציפי, אבל הבנתי את הכוונה =]*
"נו, סיימת כבר?" קראו אליי אלין וקרלין יחד מחוץ למקלחת.
"לא!" צרחתי והברשתי את השיער. התחלתי להתעצבן על כמה שהוא חלק, אז ניסיתי לסלסל אותו קצת, אבל לא יצא טוב, אז הייתי צריכה להחליק אותו מחדש. מזל שאני מכשפה. בסופו של דבר הלכתי על המראה הגלי המתולתל בקצוות, ויצאתי מהמקלחת.
"אוללה!" קראה אלין וקרולין שרקה.
"שתקו," אמרתי אבל חייכתי.
"כבר שמונה!" קראה טרייסי.
"מה? שמונה?" שאלתי בבהלה וtאנדרומדה דחפה אותי לצאת מהחדר, לרדת לחדר המועדון של גריפינדור.

ג'יימס: חיכיתי במועדון ללילי.

תובל: שמתי על עצמי כישוף העלמות והלכתי לכיוון מגדל גריפינדור

נשכתי את שפתי בקוצר רוח וירדתי לחדר המועדון. ג'יימס חכה שם, נראה שהוא עוד יותר קצר רוח ממני.
"לילי!" הוא קרא כשהוא ראה אותי וחייך.

ג'יימס : "היי תיכננתי לנו את כל הערב בואי" אמרתי בחיוך והלכנו יד ביד לליד האגם.

תובל: באתי להכנס לחדר המועדון של גריפינדור כשראיתי את לילי אוואנס שידעתי שהיא דניאל יוצאת החוצה מחזיקה ידיים עם פוטר.
"אז בגלל זה רצית לחזור" לחשתי לה באוזן וכישפתי את עצמי בחזרה להווה שלי ולא נתתי לה להגיב.

החוורתי ועצרתי.
"הכל בסדר?" שאל ג'יימס שכמעט המשיך ללכת.
"א-" לא יכולתי להוציא מילה מהפה שלי. הוא לא.. הוא לא מבין.. איך אני אמורה להסביר לו עכשיו?!
"אני.." חיפשתי תירוץ לחזור אחורה אבל בראשי שמעתי את קולו של איגי, 'המטרה מקדשת את אמצעיה'.
כבר לא יהיה מה לעשות, חייבים להמשיך במשימה. ניסיתי להיאבק בדמעה שעשתה את דרכה החוצה. עצמתי את עיניי ובלעתי את רוקי בכאב.
"אני בסדר," אמרתי, מנסה לחייך.

תובל: "אני לא מאמין" אמרתי בעצב חיפשתי עוד מכתב שיסביר לי מה קרה אבל לא מצאתי.

ג'יימס: "טוב אז בואי" אמרתי בחיוך והלכנו ליד האגם שם חיכה לנו פיקניק

הלכנו אל האגם הגדול בשקט, והוא הציץ בי כל שנייה, כאילו מוודא שהכל קורה באמת.
"אשכרה הכנת פיקניק ליד האגם, הא?" שאלתי בחיוך.
"אשכרה?" הוא לא הכיר את המילה. מפגרת, שנות השבעים.
"סלנג של מוגלגים," חייכתי במבוכה.

החלטתי לא להעיר משהוא שעלול לעצבן אותה.
"אשכרה" מילה מעניינת אמרתי צוחק מעט.
"וכן התאמצתי" אמרתי בחיוך

חייכתי חיוך קטן. לא ממש ידעתי מה להגיד. לא יכלתי להפסיק לחשוב על לילי האמיתית, ומה היא הייתה אומרת עכשיו, ואיפה היא עכשיו, בכלל.

"הנה" אמרתי בחיוך והבאתי לה כוס יין.

"אני.. לא שותה," אמרתי מסמיקה. מזל שהיה חושך.

"אין בעיה" אמרתי והוצאתי בקבוק .... (איזה שתייה שבא לך).
"זה יהיה נחמד" היא אמרה ומזגתי לשנינו.

"אז ראיתי שהשתפרת פלאים הקיץ בשינויי צורה," הוא אמר כשלגמנו ממיץ הדלעת.
כמעט נחנקתי וירקתי את מה שהיה לי בפה.
"ואוו- אז לא להזכיר את זה יותר?" הוא נבהל.
השתעלתי. "לא, סתם... זה.. לא משהו ש... לא חשוב.." מלמלתי.

"אם את אומרת" אמרתי והסתכלתי עליה בחיוך

"מה?" שאלתי, מצחקקת כשהבנתי שהוא בוהה בי.