שרשור סלית'רין!

הבטתי בו בחיוך. חדר המועדון היה ריק, אז פשוט קפצתי עליו בחיבוק מוחץ עצמות, מסירה מעליי את כישוף ההיעלמות.

" כל כך חיכיתי לזה" אמרתי מחייך

"גם אני," אמרתי, נושכת את שפתי כלא מאמינה. כרכתי את ידיי סביב צווארו ונישקתי אותו ארוכות.

"אין ספק שלהביא אותך זה הרעיון הכי טוב שהיה לי" אמרתי מחויך כשהתנתקנו

חייכתי וקברתי את ראשי בשיערו, נאלצת לעמוד על קצות האצבעות.
"גבהת," לחשתי, מצחקקת.

"כן זה קורה לפעמים " אמרתי בחיוך
*מאמי הייתי בטיול ואני לא זוכר אם אמרתי לך מצטער*

*כן... אתה חופרלי שעה על לעזור לך לארוז ואני לא יודעת שיצאת לטיול.. נורא הגיוני, תובקע*
"רק אצלי לא השתנה כלום, ומצד שני, כל- כך הרבה," אמרתי, מנסה להבין מה אמרתי עכשיו. החלפנו מבטים וצחקנו.

*אופס ><*
"אני לא מאמין שאת באמת פה" אמרתי וחיבקתי אותה שוב

"האמת, שגם אני לא... אם מישהו יגלה על זה," התחלתי בחשש.

"אני אחזיר אותך ישר למקום שממנו יצאנו" אמרתי מבטיח

"אתה פשוט מדהים," אמרתי ונישקתי אותו ארוכות. כשהתננתקתי ממנו, לא יכולתי שלא לחייך.
"תגיד, טיגר.. מה איתו?" שאלתי. תובל צחק.
"הוא.. גדל קצת," הוא חייך. הוא הכניס שתי אצבעות לפיו, ושרק. תוך פחות מדקה רץ אל תוך חדר המועדון כלב ענקי, שכמעט ויכולתי להשבע שחיוך ענקי נסוך על פניו, והוא רץ לכיוונו של תובל וקפץ עליו בשמחה, מפיל אותו אחורה. צחקתי וחבקתי את הכלב הענק, מורידה אותו מתובל.
"זה התפקיד שלי, אל תגנוב לי אותו," צחקקתי. טיגר קפץ במקום בניסיון לראות מי מחזיק אותו, כי עדיין הייתי תחת כישוף ההיעלמות.

דניאל יצאה מתוך כישוף ההיעלמות וכשטיגר ראה אותה לקחה לו שניה לזהות והוא קפץ עליה בשמחה

נרתעתי אחורה, מנסה לא ליפול. צחקתי וליטפתי את טיגר.
"במה אתה מאכיל אותו, למען זקנו של מרלין?"

"תלמידי גריפינדור" אמרתי ושנינו צחקנו.
"כמה זמן לא סיפרת בדיחה על אחד מהבתים" היא שאלה מגחכת.
"הרבה זמן" אמרתי צוחק "מסתבר שהסגל לא מת עליהן" אמרתי והיא צחקה

"כן, גריפינדורים.. כמה שזה כיף להתעלל בהם," אמרתי והראיתי לו את המדים של לילי אוואנס שעוד לבשתי. "גם הם אנשים, טהורי דם. לפעמים.."

"כן אה?" אמרתי צוחק.
"אז יש משהוא שאת רוצה לעשות ?" שאלתי

"יודע מה? שנתיים שלא הייתה לך הזדמנות להגיד לי. מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי בחיוך.

"לא נעים לי להגיד" אמרתי והיא חייכה

"בוא פשוט נלך," אמרתי ומשכתי אותו למעלה, אל מגורי הבנות, אל החדר הישן שלי..

*את זוכרת שבנים לא יכולים ללכת לשם אבל לא נורא חח..*

אחרי כמה זמן יצאנו מהחדר ונתקלנו (שנינו) בזוג בנות.

*אתה זוכר שזה המרתפים של סלית'רין? אין בעיה לבנים לעלות למגורים של הבנות.. חלקנו שם חדרXD*
"פאק," לחשתי והסתתרתי מאחורי תובל, ממהרת לשנות את המדים של לילי כך שיתאימו לסלית'רין.

"המנהל" אמרה אחת הנערות ושתיהם ברחו משם מתלחששות

"שנה רביעית... מעריצות אותך?" שאלתי והשלחתי את ידי בידו. "תגיד להן שאתה תפוס, ושהחברה שלך חוזרת ממש עוד חמש דקות, כן?" שאלתי, מלטפת אותו ברכות. "אם משהו משתבש אני אשאירלך הודעה.. איכשהו.. מקסימום תחזור אחורה, אני כבר אגיד לך לאן," אמרתי ונשקתי ללחיו.
"למה את נפרדת? את לא הולכת!" הוא התנגד ואחז בידי בעצמה.
"אני חוזרת עוד חמש דקות," הבטחתי ונצמדתי אליו לנשיקה ארוכה. שלפתי מכיסי את האבן בעלת האודם הבוהק שהסתובבתי איתה מאז המסע אחורה, וחזרתי לשנת 1976, בה ג'יימס פוטר חיפש אחרי.

ג'יימס : "לילי" צעקתי ביער מחפש אותה.
*חבל שנגמר היה כיף*

הכל עבר סביבי כמו סרט מהיר שנע אחורה, הרגשתי סחרחורת מרוב המהירות, שבפעמים הקודמות הצליחה לגרום לי להתעלף, אבל הפעם הייתי מוכנה לכך, והיה לי כוח מחודש, שכאילו הגיע יחד עם תובל. כשהעולם סביבי הפסיק לנוע, מצאתי את עצמי בין שני נערים שדיברו בינם ולבין עצמם.
אחד הנערים נבהל כל- כך מהופעתי הפתאומית, שהוא נפל אחורה בצעקה. הנער השני פשוט נרתע מדרכי.
"מי את?" שאל אותי תיאודור איגי *נראה לי שככה הוא קרא לעצמו XD*.
"אני-" הבטתי על עצמי. סוף- סוף, לא לילי אוואנס, ועוד במדים של סלית'רין. כל- כך עצמי! זה היה מוזר. "אני-"
"תלמידה חדשה, הא?" שאל הנער השני וקם על רגליו. כמעט ונעתקה נשמתי; זה היה רגולוס בלק. הראשון.
"אתם לא אמורים לראות אותי.. לא עכשיו, בכל- אופן. תשבעו שלעולם לא תדברו על- כך שוב!" נבהלתי והרמתי את שרביטי אל מול שניהם, דוחקת אותם אל הקיר.
"מה? לא נאמר דבר! נשבע!" נבהל איגי.
"יש לך משהו להסתיר?" התעקש רגולוס.
"אתם תדעו מתישהו... אני מבטיחה! אוף!" קראתי והתעתקתי משם, בלהט הרגע, החוצה אל המדשאות, ליד בקתתו של האגריד.
"לילי!" שמעתי קול לא- רחוק מחפש. במהירות, שיניתי את צורתי בחזרה לנער האדמונית שהעמדתי פנים שאני היא.
"ג'יימס?" קראתי והנער מצא את מקור הקול.
"היי," הוא היה סמוק מהרוח, ושרוט מענפים בתוך היער האסור.
"למה חפשת אותי שם?" שאלתי, מצחקקת.
"את הלכת לשם קודם, אני ראיתי אותך רצה ל- למה את במדי סלית'רין?!" הוא קרא קצת בכעס.
"מה? הו!" נזכרתי והסתובבתי. "אני התאמנתי בלחש שינויי צורה לבגדים, מצטערת," אמרתי ושיניתי את המדים בחזרה למדי גריפינדור.
"לא יכולת לשנות אותם להאפלפאף או רייבנקלו?" הוא קצת נפגע.
"אל תהיה מגוחך, פוטר," אמרתי. "אני אוהבת את הצבע הירוק, למען האמת," מלמלתי.
"מה קרה לג'יימס?" הוא שאל.
"מה? אוי, תקשיב, אני צריכה ללכת-"
"מה? לילי!" הוא תפס בידי כד שלא אעזוב.
"די, פוטר, אני אמרתי לך לא לצפות לשום דבר!" אמרתי קצת בכעס והשתחררתי ממנו בהתנערות. רצתי לכיוון הטירה, משתדלת שלא יעקוב אחרי.