שרשור סלית'רין!

עשיתי כמו שהוא אמר והתקדמתי כמה מטרים. ככאב כמה שהמטאטא הזה מיושן, אבל זה היה מטאטא.

"הנה את עפה" אמרתי מחייך.
"מה עכשיו ?" שאלתי

לא יכלתי להתאפק; תפסתי חזק במטאטא, והפניתי אותתו כלפי מעלה, ממריאה אל השמיים. אהבתי את הטיסה בגובה, וכל כך התגעגעתי לזה.
"לילי!" קרא ג'יימס בדאגה מהקרקע. עצמתי את עיניי בתענוג, מתמכרת לרוח על פניי, ואז החלטתי לחזור, אחרי הכל, היא לא אמורה לדעת לטוס. הפניתי את המטאטא בפנייה חדה מטה, וחזרתי לקרקע בעדינות. ג'יימס היה המום.

"ידעתי שאת מוכשרת"אמרתי בחיוך

חייכתי. ירדתי מהמטאטא בזהירות.
"אני יכולה לראות למה אתה מתמכר לזה," אמרתי ברוגע. "זה פשוט.. מופלא..."

הסתכלתי עליה נדהם ממנה

"הכל בסדר?" שאלתי, מודאגת שאני לא משחקת את הדמות מספיק טוב.

"כבר אמרתי לך שאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש" שאלתי מחייך כשהתחלנו ללכת לכיוון הטירה.

"זה כי אני לא מי שאתה חושב שאני," אמרתי בקול מסתורי, מצחקקת.

תובל: "נכון את מישהי מהעתיד" לחשתי לה באוזן.
"אני צריכה ללכת" שמעתי את דניאל שנראתה כמו לילי אומרת בחשש ורצה משם , רצתי אחריה מתחת לגלימת האיעלמות

ג'יימס נראה המום כשעזבתי אותו, אבל ברחתי לכיוון היער האסור, רצה מהר יותר ויותר, כמה שיותר רחוק, הרחק משדה הראייה של כל אחד.
בסופו של דבר נפלתי על ברכיי באמצע היער, מתנשפת בכבדות.

תובל :
"מה לא נאה לך להגיד לי שלום אני חושב שמגיע לי לפחות את זה" אמרתי מוריד ממני את גלימת ההיעלמות

הדמעות הציפו את עיניי ונשכתי את שפתי.
"בשביל מה באת? לעשות לי את זה יותר קשה?" שאלתי, כועסת.

"לא יכולתי יותר בסדר?" אמרתי בעצב.
"אני רק רוצה לדעת ואז אני אלך כמה זמן את כבר מעדיפה אותו" אמרתי בעצב כמעט בוכה

"מעדיפה אותו!" צחקתי בלי שמץ של שמחה. "אם רק היית מבין מה עובר עליי כאן.. אתה לא יכול.. אתה צריך לחזור.."

"אני לא יכול" אמרתי וחיבקתי אותה

התחתי לו לחבק אותי, למרות שרציתי להעיף אותו ממני. פשוט התגעגעתי אליו כל- כך. התייפחתי בשקט בתוך כתפו, מחבקת אותו חזק חזק, כמה שאני יכולה, כאילו כדי לאגור את החיבוק הזה לכל שארית חיי.
"אתה עוד בסדר," אמרתי, מחייכת חיוך של תקווה. זה אומר שלא עשיתי טעויות... עדיין...

"אולי תחזרי איתי" אמרתי בתקווה ונישקתי אותה

התנתקתי ממנו, הרגשתי בעננים.
"כן," אמרתי בחיוך. "לא! לא, אני.. אני מצטרת.." אמרתי והתרחקתי ממנו. "לא מפריע לך שאני מישהי אחרת?" שאלתי, בוחנת את עצמי.

"אחרי כל כך הרבה זמן בלעדייך , ניסיתי ליהיות עם אחרות אבל תמיד אחרי שבוע או שבועיים הרסתי את זה איכשהוא" אמרתי בעצב.
"על מה אתה מדבר עברו רק שבוע וחצי" היא אמרה.
"דניאל עברו כבר שנתיים" אמרתי בעצב.
*עכשיו פתאום תשימי לב בכל השינויים שחלו בי ודברים כאלה*

הנחתי את ידי על שפתיי בבהלה. אני לא חזרתי. אני. אני לא חזרתי.
נשכתי את שפתיי, מתנשמת בפאניקה. אני הולכת.. לגמור בתור לילי אוואנס, בקבר שלה..
התחלתי להילחץ, להתנשף, תפסתי את הגלימות שלי, לא יכולתי לנשום פתאום.
"דן- דניאל! הכל בסדר? מה קורה לך?" תובל נבהל. הסתחררתי לפתע. נשענתי על עץ קרוב, מנסה להסדיר את הנשימה.
"אני כל כך מצטערת," אמרתי, מנסה להירגע. "כל- כ- כך כך מצטע- רת!" אמרתי, בקושי הצלחתי לדבר. הסתובבתי והתחלתי לרוץ אל תוך היער, יותר עמוק, ויותר עמוק.

הבזקתי את עצמי אחריה ונעמדתי מולה ללא שימוש בשרביט.
היא הסתכלה עלי המומה. "למדתי כמה טריקים במשך הזמן הזה" אמרתי

נשכתי את שפתי שוב.
"אני אחזור אליך, אני אשתדל," אמרתי בפחד. "אני אחזור בדיוק לנקודה שממנה באת, כך שזה ייראה כאילו חזרתי איתך, בסדר?" שאלתי, מלטפת את לחיו, כל- כך שמחה לראות אותו כאן, ומצד שני, כל- כך לא.
"ממה את פוחדת? תגלי לי מה את מתכוונת לעשות!" הוא דרש, אבל כבר לא הייתי הילדה התמימה שאפשר לחדור אל מחשבותיה בקלות כמו שהייתי בתחילת השנה החמישית שלי. הצלחתי לסגור את המחשבות שלי מכל כיוון.
"אני לא יכולה..." אמרתי. "הוא ירצח אותך," אמרתי בכאב. "וגם אותי."
"אתה לא פוחדת?" הוא שאל.
"אני אלמד להשלים עם הפחד," אמרתי בגבורה. "אז איך זה, אחרי הוגוורטס?" שאלתי, מנסה לא לחשוב על העתיד, פוחדת שלא תהיה לי עוד הזדמנות לחוות אותו על בשרי.
"לא טוב כמו שהיה לפני שאת עזבת," הוא אמר בכאב. "אני חייב להביט בך, רק עוד פעם אחת," הוא התחנן במבטו. השפלתי את מבטי ושיניתי את גופי בחזרה לעצמי, גובהת בכמה סנטימטרים. הוא חייך למראי. "ילדה בת 16, הא?" הוא שאל וליטף את לחיי בעדינות.
"אתה נראה בדיוק כמו שאני זוכרת אותך," אמרתי בחיוך, מתמכרת למגע שלו, ונצמדת אליו בחיבוק. "רק.. גבוה יותר." הוא צחק. "וממתי אתה מגדל זיפים? זה מוזר.." אמרתי, מלטפת את לחיו המחוספסת. "תזכור רק.. שלא משנה מה, תמיד תהיה התובי שלי, ואני תמיד אהיה הדני שלך." לחשתי באזנו.

"כל כך התגעגעתי" אמרתי כמעט בבכי.
"ואני לא מפחד לא משנה לי ממי" אמרתי ממשיך באותו תון "אני אחזיר אותך אלי"

חייכתי, משתיקה אותו. "רק אל תבכה לי עכשיו," אמרתי בלחש וחיבקתי אותו. הוא אימץ אותי אל חיקו, והתענגתי על כל מגע ומגע.
"הלוואי שזה יכל להמשך לתמיד," אמרתי בסופו של דבר והתנתקתי ממנו.