שרשור סלית'רין!

"כן," אמרתי בחיוך ממתיק סוד. "אנימאגוסים זה מגניב."
הוא עשה תנועה בלתי רצונית כאילו הוא עמד לעשות משהו והתחרט עליו.

"מה את חושבת על אנימגוסים לא רשומים" שאלתי כאילו לא קשור "אני חושב שזה לא כל כך נורא כאילו זה כמו יכולת של אנשים הם לא צריכים לדווח עליה"

"רישום אנימאגוסים זה לגמרי מיותר בעיניי," אמרתי, חושבת על ההווה. אני מכירה כל- כך הרבה אנימאגוסים לא רשומים.
הוא נראה כאילו הוא ספג ביטחון מהמילים הללו.

החלטתי עוד לא לספר לה קודם שאני אהיה בטוח שהיא לא תספר
"אז מה בא לך לעשות כי כל מה שתכננתי נראה לי עלוב" אמרתי קצת ביאוש מקווה שלה יש רעיונות

חייכתי.
"הממ.. מקגונגל כבר סיפרה לך?" שאלתי. לא נראה שהוא הבין על מה אני מדברת. "אז אתה הקפטן החדש של קבוצת גריפינדור," בישרתי לו בחיוך.

"מה!!" צעקתי באושר וחיבקתי אותה.
"את רצינית?" שאלתי בהתרגשות.

"כן," אמרתי במבוכה, מסתכלת עליי שיתרחק. הוא הסמיק ומלמל "סליחה" בשקט.
"הפרופסור מקגונגל אמרה לי שהיא הולכת לבשר לך, כנראה שהיא שכחה," הנחתי.

"האמת אני דיי שמח שאת סיפרת לי" אמרתי והסתכלתי לה בעיניים בחולמניות

הסטתי את מבטי במבוכה.
"אז מה אמרת שתכננת לנו?" שאלתי, מביעה עניין רב בעץ שלידנו.

"האמתי שלא תכננתי הרבה רק רציתי לגרום לך להשאר" אמרתי בקול מתנצל

חייכתי וצחקתי.
"מה?" הוא שאל.
"אתה יכול להיות חמוד. כשאתה רוצה. לפעמים," אמרתי והוא הוחמא.

"תודה אבל רק בשביל שתדעי את תמיד חמודה" אמרתי בקול חלש.

"אז אתה יודע להגיד דברים נחמדים גם על אחרים, הא?" שאלתי והוא חייך.

"כנראה באמת הייתי פוץ כל השנים אה?" שאלתי קצת מתנצל

הנהנתי.
"ולא שיפרת את ההתנהגות שלך עם הניסיון המחודש של התרגיל ההוא שעשית שנה שעברה לסנייפ," אמרתי קצת בכעס.

"זה באמת היה מטומטם מצדי" אמרתי קצת עצוב כי מה שהיא אמרה גרם לי לחשוב שהי מעדיפה את סנייפ

"נכון," אמרתי. "אבל החלטתי לתת לך צ'אנס בכל מקרה."

"ואין לך מושג כמה אני מודה לך בשביל זה" אמרתי ושוב הסתכלתי לה לתוך העיניים בחולמניות

"טוב.. בכל זאת... חמש שנים," צחקקתי.

"מה אני כזה נואש?" אמרתי קצת בעצב

"אתה שואל אותי? אתה זה שחיזרת אחרי במשך כל- כך הרבה זמן, עד שקלטתי את זה... מצטערת, שטרטרתי אותך כל כך הרבה.." צחקקתי קצת.

לא צחקתי רק הסתכלתי עליה במבט רציני וכל שניה התקרבתי אליה קצת יותר

קלטתי שהוא מתקרב אליי כשראיתי שהוא נשען על ידו כדי לא ליפול עליי. חשבתי מה אני אעשה עכשיו. מצד אחד, יכולתי לשמוע את קולו של איגי במוחי, ממשיך לדקלם, 'המטרה מקדשת את אמצעיה', ומצד שני, תובל מחכה לו שם, בעוד שלושים שנה, בטח כועס עליי, ואני כאן, ומתמסרת למישהו אחר.. אולי עדיף לחכות קצת..
הפניתי את ראשי הצדה, והסתכלתי על העץ שמתחתיו ישבנו.
"אז מה? נכון שהלילה הזה יפהפה?" שברתי את הדממה.

"כן הוא מדהים" אמרתי מנסה להתחמק ממה שהרגע קרה.

"המזל שיחק לך לידיים, הא?" שאלתי בחיוך. "לא יכולת לבקש לילה יפה יותר.." נשענתי על שתי ידיי אחורה, מביטה בשמיים. להביט בהם היה כאילו יש משהו שלא השתנה בשלושים השנים הבאות. סוף- סוף, משהו מוכר. עצמתי את עיניי, מתענגת על תחושת הלילה הקריר.