שרשור סלית'רין!

"סתם את פשוט נראית ממש טוב היום" אמרתי בחיוך מסתכל לה בעיניים

"תראה, ג'יימס," ניסיתי להיות רכה, אך תקיפה בו- זמנית. "לא ייצא לך יותר מדי ממני, אז אל תנסה כל מני דברים, מובן?"
הוא רק חייך אליי. לא נראה שהוא מקשיב לי.
"הסכמתי לצאת איתך כי... חמש שנים, והכל.. מגיע לך קצת צ'אנס.. אבל לא יהיה לך יותר מזה!" אמרתי, אבל הוא עדיין חייך.

"מה אתה מחייך" היא שאלה עוד פעם.
"את פשוט נראית ממש טוב" אמרתי בחיוך כאילו שום דבר אחר לא משנה.

"אז מבחינתך אני יכולה פשוט לשבת כאן, ואתה תבהה בי כל הלילה?" שאלתי.

"פחות או יותר" אמרתי וצחקקתי.
"טוב אם מה שאת אומרת שזה הפעם היחידה שתיהיה אז לפחות ננצל אותה" אמרתי והנפתי שרביט ופתאום הופיע מוזיקה.
"התרקדי איתי" שאלתי קם והושטתי לה יד.

"נו, השקעת כל- כך הרבה," אמרתי בחיוך והוא עזר לי לקום, מוליך אותי בריקוד סוחף ואינטימי. יכולתי להשבע שהוא זז כמו תובל, כמעט יכולתי לדמיין אותי איתו, אם עצמתי את העיניים. הוא לחש לי הערות מצחיקות תוך כדי ריקוד, כמו "את מסתובבת יותר טוב מרמוס," ולא יכולתי למחוק את החיוך מעל פניי.

"את לא מבינה כמה הם הכינו אותי לפגישה הזאת" אמרתי בחיוך כשהתקרבנו קצת.

חייכתי, אבל לא נתתי לו להתקרב אליי יותר. הוא ניסה בכל- זאת, אז דחפתי אותו בעדינות לסגת. הוא חייך חיוך מתנצל והמשיך להוביל.

"את רוקדת לא רע" אמרתי אחרי כמה רגעים של שתיקה.

"גם אתה רוקד לא רע בעצמך," חייכתי והרגשתי צביטה קטנה של אשמה. יכולתי באותה המידה לרקוד עכשיו עם תובל. מעניין אם הוא כועס עליי, ואם כן, כמה הוא כועס עליי.

תובל: "ממש יפה תובל" אמרתי לעצמי "יכולת להשאר כאן ולחשוב שלא הייתה לה ברירה אבל היית חייב ללכת לשם ולשבור לעצמך את הלב נכון מטומטם" אמרתי בעצבנות ובעצב לעצמי

כאב לי לחשוב על תובל, אז נעצרתי רגע.
"אבל לא נגמר השיר!" קרא ג'יימס והסתכל עליי. "הכל בסדר?" הוא שאל כשהוא ראה את המבט שלי.
"אני מצטערת.. כדאי שנחזור," אמרתי, מסתכלת על הטירה.

"את בטוחה הלילה עוד צעיר ותכננתי עוד הרבה דברים" אמרתי והסתכלתי עליה במבט של "אל תלכי"

"ג'יימס, כבר אמרתי לך-"
"כן, כן, לא לצפות שייצא מזה משהו. אבל בכל זאת, תני לי צ'אנס. לא מגיע לי?" הוא שאל בפרצוף חמוד שגרם לי לחייך.
"אני מניחה," אמרתי.

*טוב, אני די לא הייתי מחוברת בחודש האחרון.. מה לעשות, האינטרנט שלי שוב נדפק, היה צורך בתיקונים... סיבוך. בכל מקרה, אני ק אומרת שהתקבלתי למדעים ושאני אלמד עם דני באותו תיכון שנה הבאה. באותה שכבה. ויש סיכוי שבאותה כיתה.
בכל, מקה, אני אשלים הכול, אבל אני ממילא עוד לא ממש בתמונה אז, אני בסדר. בהצלחה לי.*
עוד יום רגיל. כבר התרגלתי לכך. סתם יום רגיל. לקום בבוקר מהנחירות של קיימרין, להסתכל על מגי ומיד להסיט מבט. רגיל. לכן לא הופתעתי כשמצאתי את עצמי אוטומטית קמה מהמיטה, הולכת לשירותים, מצחצחת שיניים, מתלבשת, מסדרת תיק, שמה נעליים, ויוצאת. ירדתי במדרגות באיטיות, שנעשתה אופיינית לי. הבטתי באדישות בספה שהייתה שלי ושל אלעד. זוג אחר כבר התנחל שם. המשכתי ישר קדימה, אל חדר האוכל. כהרגלי ישבתי בפינה, מרוחקת מכולם. 'כל המצב הזה בגללי. עובדה. אף אחד לא מדבר איתי. אלעד עזב את הוגוורטס, מי יודע למה. רק חבל שלא היה לו אכפת בכלל לומר לי למה. אני, שהייתי קרובה אליו במשך כמה וכמה שנים, שלא לדבר על התקופה שיצאנו בכלל. מה זה משנה, העיקר שהוא איננו. כנראה שגם תובל ודני עזבו. טוב, הם כבר כמעט ארבעה חודשים אינם. שמעתי שהם נסעו להתחתן באיזו עיירה נטושה. טוב, אין טעם להאמין לשמועות. מי כבר נשאר? עדי ורג', שמזמן לא בקשר איתי, אלי, שנעלמה והתחילה להיות עם הרייבנקלואיות... אף אחד. אפילו קיימרין, איימי וסובלט לא ממש מדברות איתי' חשבתי בערבוביה של עצב, אדישות ורעב. לקחתי לעצמי טוסט ונגסתי בו באיטיות. אחרי כרבע שעה החלטתי שאין טעם לאכול בכזאת איטיות, ופשוט הלכתי לשיעור שינוי צורה.
"טוב, אחרי ששיניתם צורה לחיות, הגיע הזמן לשנות צורה, והפעם-לאנשים אחרים" אמר פרופסור איגי בתחילת השיעור. 'נהדר, ועכשיו אני לא אכשל' היה הדבר הראשון שחשבתי. זה לא שהשתפרתי כל כך בשינוי צורה, סתם הצלחתי יותר בגלל כל מיני טיפים שקיבלתי... מאנשים אחרים. אחרי הקשבה קצרה להסברים, הגיע הזמן לניסיונות. כולם התחילו לשנות לעצמם את היד, את האף ואת השיער. אפילו אני ניסיתי את זה, אבל אחרי חצי שיעור התחלתי להשתעמם. 'מה, זה הכול?טוב, אני אתקדם, אולי אצליח לשנות את כל המראה שלי...' חשבתי לעצמי.קראתי מהר את הלחש למתקדמים על הלוח, ואמרתי אותו, תוך כיוון עם השרביט על כל גופי. תוך רגע הרגשתי את הגוף שלי משתנה. 'מעניין איך אני איראה...' חשבתי לעצמי. אחרי כמה שניות התחושה פגה. הבטתי על השיער השחור שלי. לרגע הוא נראה קצת יותר... חום. ורגע, מה בדיוק קרה לעור שלי?! הלכתי במהירות למראה שאיגי הציב ליד הדלת. 'אלוהים אדירים!' חשבתי מיד. מולי עמדה מישהי עם שיער חום כהה, עור בהיר, עיניים כחולות, טיפה יותר גבוהה, ודקיקה מעט יותר.
"כל הכבוד!מיס תומפסון אני מניח?" שמעתי את הקול של פרופסור איגי מאחוריי. נראה היה שמאז שאלעד, תובל ודני עזבו, אני נעשיתי המועדפת עליו. טוב, לא הייתה ממש ברירה, כיוון שהשאר היו קצת יותר שקועים בעצמם מאשר בלימודים. היה ברור שאני הבאה בתור.
"כן, פרופסור איגי" אמרתי. הקול שלי נשמע קצת יותר גבוה, אבל רק קצת.
"טוב, אני מניח שמגיע לך על השיעור הזה קס"מ, בגלל שאת כבר התקדמת לחומר של השיעור הבא," איגי אמר, והדבר הראשון שחשבתי היה 'אופס', "עכשיו תשני צורה בחזרה למראה הרגיל שלך" הוא המשיך. זכרתי את הלחש. הוא לא היה כל כך קשה. הצבעתי עם שרביטי עליי ולחשתי אותו מהר. אבל.. "פרופסור, זה לא עובד..." אמרתי בלחץ.
"אל תדאגי, תבואי אליי אחרי השיעור. אני ממילא צריך לדבר איתך על הציונים שלך" הוא אמר, אחרי גירוד קל בראשו. הוא נראה רציני משום מה. 'למה הוא לא יכול לעשות את זה עכשיו?לא משנה, עדיף לא לשאול שאלות. אפשר רק להתלהב מהמראה החדש שיישאר איתי לשאר השיעור' חשבתי לעצמי, תוך כדי שינון הלחש.
בסוף השיעור נשארתי בכיתה. רק אחרי שכולם הלכו, איגי סגר את הדלת.
"תשמעי, יש לי מסר חשוב להעביר לך. אל תשאלי שאלות, פשוט תקשיבי" הוא אמר במהירות. הבנתי שאין סיכוי שהוא ידבר ככה על ציונים או על הלחש. זה רציני הרבה יותר.
לאחר כחצי שעה, מצאתי את עצמי רצה לספרייה. התחלתי לחפש כמו מטורפת את אחד הספרים, עד שמצאתי אותו לבסוף, אחרי שעה של חיפושים. התחלתי לדפדף בעמודים, עד שהגעתי לעמוד הנכון. 'זהו זה. זה קורה עכשיו' חשבתי. אמרתי את הלחש. ואז, הכול נעשה שחור.

*אנחנו ממשיכים כרגיל עד שת מגיעה לעבר, נכון? יופי.*
"אז מה תכננת לנו עכשיו, מר פוטר?" שאלתי בקול ענייני משתעשע.

*מורגי מורגי מורגי מורגי מורגי מורגי מורגי להלהלהלהלהלהלהלה הנה את הנה את הנה את הנה את הנה את הנה את חזרת חזרת אבל למה הלכת למה הלכת למה הלכת למה הלכת ? לא מסכים יותר שזה יקרה יקרה יקרה יקרה זה לא לא לא לא היה נחמד אבל זה בסדר סדר סדר כי אנחנו חולים חולים (אפצ'י) עליך ואת עדיין קוראת ראת ראת ראת מה שכתוב פה פה פה פה אז נוותר לך לך לך נוותר לך לך לך נוותר לך לך לך חמודה דה דה דה דה (ליברמן) דה דה דה דה דה.

טוב קיצר ברוכה השבה התגעגענו ואל תלכי יותר !!*

"אממ.. יש אוכל" אמרתי מצביע על הסמיכה שפרוסה על הדשא ועל הכלים שעליה.

הסתכלתי על הסלסלה שהייתה על השמיכה במבט מוזר.
"אין שם בשר, זה בסדר," הוא הרגיע אותי וחייכתי.

"שניה" אמרתי והוצאתי נרות מהסלסלה ובהנף שרביט הדלקתי אותם.
"אז מי אמר שג'יימס פוטר לא יכול ליהיות רומנטי" היא אמרה מצחקקת לעצמה.

"אני רומנטי, אני חתיך, אני מצחיק-"
"מאוד מצחיק," חייכתי.
"יש לך מזל שיש לך אותי," הוא הנהן בחיוך מתבדח.
"ואתה גם צנוע," צחקתי.

"אני באמת צנוע , אין יותר צנוע ממני בכל הארץ אולי אפילו בכל העולם" אמרתי ושנינו צחקנו.

"אתה יודע, יצא לי להסתובב במסדרונות בלילות בזמן האחרון," אמרתי בשקט, מנסה למצוא דרך לנסח את זה.

"גם לי" אמרתי והיא צחקה בהבנה.
"אז תקשיב יצא לי להסתובב בלילות בטירה" היא התחילה לומר

"וראיתי חבורה של..." ניסיתי למצוא לזה מינוח. "בעלי חיים. אנימאגוסים. וזאב-אדם." אמרתי בסופו של דבר.

נחנקתי ממיץ הדלעת ששתיתי.
"אתה בסדר" היא שאלה.
"כן כן בטח" אמרתי קצת לחוץ.
"אז אנימגוסים מגניב לא ידעתי שיש לנו כאלה בבית ספר חוץ מהמורים" אמרתי רגוע