שרשור סלית'רין!

אתה יכול ללוות אותי לאולם הגדול, אם לזה אתה מתכוון. אבל תשמור מרחק של לפחות מטר ממני, ואל תצפה ממני לענות לך יותר אם אתה פונה אלי, מובן?" שאלתי בתקיפות.

"אני אתייחס לזה ככן" אמרתי וחייכתי.
הושטתי לה יד ללכת והיא דחתה אותה.

הלכתי אל גב התמונה של האשה השמנה וטיסתי החוצה. התחלתי ללכת בכיוון האולם הגדול, למרות שלא הייתי בטוחה איך להגיע לשם. פוטר השתרך לידי, מביט לכל הכיוונים, לראות מי עד לעובדה שהוא מלווה אותי לארוחת הבוקר, מחייך.

חייכתי לסיריוס שראיתי אותו משתחצן ליד תלמידי שנה ראשונה

גלגלתי את עיניי והתחלתי ללכת מהר יותר. הצלחתי לנחש נכון את הדרך, והגענו די מהר לאולם הגדול.

"מדאם" אמרתי ומשכתי א תהכסא עוזר לה לשבת בג'נטלמניות

הבטתי בו במבט מוזר, מרימה את גבתי. אבל התיישבתי במקום והוא, מרוצה מעצמו, התיישב לצדי.

"אז עכשיו את מוכנה לספר לי איך עבר עליך החופש" שאלתי בקול מתחנחן ובעיניים גם.

"אוף, איזה כאב ראש," אמרתי בלחש, מתעלמת ממנו במכוון.
"אז תצאי איתי לפחות?" הוא שאל.
"מה? לא.." אמרתי בהיסח דעת.

*עוברים לפן המתוק שלו*

"אני רק רוצה לגרום לי ולך להרגיש טוב ביחד מה אני כבר אמור לעשות" אמרתי מתייאש מעצמי.

"פוטר, אתה בנאדם גועלי ומציק, וכל מה שאתה רוצה ממני זה להוכיח לכולם שאתה יכול להשיג כל אחת. אני לא הולכת לעזור לך בזה!" התפרצתי עליו.

"אם זה מה שאת חושבת" אמרתי בעצב והלכתי משם.

"מישהי קשוחה הבוקר," התיישבה במקומו של פוטר אלין, אחת התאומות שחולקות איתי את החדר.

"אני באמת לא יודע מה לעשות" אמרתי לסיריוס.
"קרניים תרגע" הוא אמר.
"רף כף מה אני אעשה אני באמת יש לי משהוא אליה" אמרתי בעצב.
"יהיה טוב" הוא אמר בחיוך

"לא היית עצבנית במקומי?" שאלתי בעצבנות. יותר התעצבנתי על העובדה שאני לא במקום שאליו אני שייכת, וקצת היה לי קשה לקבל את העובדה שאף אחד לא מבין את זה.
"ליל, הוא מחזר אחרייך כבר מהשנה השנייה שלנו. לא הגיע הזמן שתתני לו קצת צ'אנס?" היא שאלה.
"היום הזה יגיע כשהוא יפסיק להיות כזה אדיוט," אמרתי ואספתי את השיער שלי לצד אחד.

"אולי כדאי שאני אתרחק ממנה קצת" חשבתי לעצמי

"לילי!" שמעתי קול של נער שעוד לא התבגר מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את פניו של הנער העכברי.
"כן, אי- פיטר?" שאלתי.
"אני צריך לדבר איתך רגע," הוא אמר. החלפתי מבט עם אלין. היא עשתה פרצוף של מה- לעזאזל- הוא- רוצה- ממך והלכה משם. הוא התיישב במקומה. "את לא מבצעת את המשימה כמו שצריך!" הוא לחש לי בכעס.
"איג, אני לא מסוגלת. אני תפוסה. יש לי מישהו אחר. אחר! לא מכאן, רחוק מכאן, עוד שלושים שנה בערך, אני לא מסוגלת, מצטערת," אמרתי קצת בכעס.
"תזכרי מה אמרתי לך, המטרה-"
"מקדשת את אמצעיה, כן, כן. אבל.. אי אפשר למצוא מישהי אחרת שתעשה את זה?" שאלתי, כאילו לא מבינה את הבעיה כאן.
"את היחידה שכבר מנוסה במסעות אל העבר ומכירה מספיק את כל מי שצריך להכיר. עכשיו, תתעשתי על עצמך, ולכי לדבר איתו!" הוא עדיין לחש. בזווית עיני ראיתי את רמוס לופין מתקרב אלינו.
"אז היום בערב אני אראה אותך בספרייה, ותביא את הספר בשיקויים, אין בעיה," אמרתי בחיוך בקול רם יותר.
איגי- הפיטר הזה, השתיק אותי.
"אל תגידי את זה בקול רם!" הוא הבין מה אני עושה.
"שיעורים פרטיים, זנב- תולע? יכולת לבקש ממני עזרה! לא הייתי מתנגד," התערב לופין.
"תתנהג כאילו לא שמעת את זה," לחשתי ללופין בחיוך. "אני מבינה שבאת לדבר איתו? אני אלך-"
"למעשה, את זו שבאתי לדבר איתה," אמר לופין וסימן לי לעקוב אחריו.
"כן, רמוס?" שאלתי כשהוא הוביל אותי ליציאה מהאולם הגדול.
"תקשיבי... אני... רציתי לדבר על השנה שעברה... את יודעת, על היום האחרון.." הוא התחיל לגמגם.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי. באמת שלא הבנתי.
"אני לא יכול לשמור את זה בבטן יותר, אני חייב לספר לג'יימס-" הוא התחיל להילחץ, מסתכל לכל הכיוונים שאף אחד לא מתקרב.
"רם, על מה אתה מדבר?" שאלתי שוב.
"היום האחרון ללימודים? בבוקר, בשעה החופשית? מאחורי הערבה המפליקה? לא יכול להיות ששכחת!" הוא נראה חסר אונים.
"אני... קצת לא עצמי בזמן האחרון..." מלמלתי במבוכה.
"אני מדבר על הנשיקה!" הוא לחש.
"מה?! א- אהה! אוקיי.. אממ.. אני... א-" לא ידעתי מה להגיד. "אל תגיד כלום לג'יימס, בבקשה. אל תגיד לו מילה. זה יהרוס את החברות בינכם, ו..."
"אני חייב לספר לו, אני לא יכול להסתיר ממנו את זה יותר..." הוא מלמל.
"הוא ישנא אותך. את שנינו." אמרתי בעייפות. כמה מסובכת הילדה הזאת יכולה להיות?
"שישנא, העיקר שאת תהיי איתי," הוא אמר והתקרב אליי, מלטף את לחיי ברכות. זה הרגיש כל כך טוב, כמעט ויכולתי לדמיין שתובל נמצא כאן איתי. חייכתי.
"א- אני לא יכולה, מצטערת. רם, זה היה חד- פעמי, אני ממש מצטערת שקיבלת את הרושם הלא- נכון, בבקשה אל תספר לג'יימס," אמרתי והתרחקתי ממנו, התחלתי ללכת בחזרה לכיוון האולם הגדול.
"שמתי לב שהפסקת לקרוא לו פוטר," הוא אמר אחריי ונעצרתי. שלחתי בו מבט אחרון. ריחמתי עליו, למען האמת. חזרתי אל תוך האולם הגדול, הלכתי לדבר עם ג'יימס.

"ג'יימס" שמעתי קול מאחורי זאת הייתה לילי.
"עשי טובה אין לי כח לשנאה שלך אלי" אמרתי וקמתי ללכת משם.

*די עם הרגשי. ג'יימס לא רגשי. הוא בדיוק ההיפך. תשחק את הדמות, לא את עצמך..*
"נו, פוטר, די עם זה. אני מצטערת," אמרתי.

*אבל באחד מהספרים אומרים לילי והוא התחילו לצאת רק בשנה השישית אז אולי הוא כאילו השתנה לא ?*

חייכתי "היא באמת מתכוונת לזה" חשבתי לעצמי.
"אז בא לך לפצות אותי באיזה ארוחת ערב קטנה" שאלתי

*אז זהו, שהכוונה שלי היא שלילי השתנתה... עכשיו תשלים את החסר. איך לילי השתנתה?*
פתחתי את הפה, התכוונתי לדחות אותו, כרגיל, אבל מבט אחד באיגי וסגרתי את פי.
"נראה," אמרתי לבסוף והסתובבתי ללכת.

"יאהוווו" צעקתי בשמחה וחייכתי .
"רגע היסטורי" אמרתי לסיריוס אחרי שלילי הלכה.

"עשית את זה," אמרה קרלין, אחותה התאומה של אלין כשהיא ראתה את תגובתו של ג'יימס אחרי שדיברתי איתו.
"עשיתי מה?" שאלתי בתמימות.
"הסכמת לצאת איתו לדייט," השלימה אותה אלין.
"לא, לא ממש," אמרתי והנפתי את שיערי לצד אחד.
"בטוחה?" שאלה טרייסי, שישבה איתם בשולחן.
"ממ הממ," אמרתי והתיישבתי לצדן.
"אז למה הוא ככה?" שאלה אלין.
"אמרתי 'נראה', הוא החליט שזה כן, נראה מה יהיה," אמרתי באדישות.

"נחמד" סיריוס אמר אבל לופין נראה מאוכזב

"אז מה את הולכת ללבוש?" שאלה טרייסי בהתעניינות.
"מתי?" שאלתי, כאילו פספסתי משהו.
"בדייט שלכם," היא אמרה והתאומות צחקקו.
"לא יהיה כזה," אמרתי ומזגתי לעצמי קפה.
"נו, אל תנסי לעבוד עלינו. אני יודעת שאת רוצה אותו, עמוק בפנים את אוהבת את המררדפים האלה," צחקקה אלין.
"כן, ברור, מה." אמרתי בציניות. "כמעט כמו שאני עורגת לדיונון הענק באגם."