שרשור סלית'רין!

"מה קרה"צעקתי אליה

שמעתי אותו ממשיך לצעוק אליי, אבל רצתי לתוך הטירה. עוד שבועיים בערך דניאל שאנל אמורה להגיע לכאן, בתור היא עצמה, ולהתמיין לבית סלית'רין. קצת אחריה, צריך להגיע תובל, כמו שהכרתי אותו אז. אני לא יודעת איך אני הולכת להתמודד עם לראות אותו איתי, כשאני היא לא.. אני.. בלי להתנפל עליו. אין לי מושג מה אני הולכת לעשות.

היא נעלמה לי

בשבוע הבא התחמקתי מחבורת הקונדסאים כמה שיותר, במיוחד מג'יימס, וניסיתי להתקרב לחבורות של סלית'רין, לראות מתי אני מגיעה לכאן בפעם הראשונה, בטעות.
"היי, לילי," קרא מישהו מאחוריי ביום שני אחד, אחר- הצהריים. הסתובבתי אליו עם הספרים בידי; הייתי בדרך לספרייה, לעשות את השיעורים בלחשים.
"היי, סוו," אמרתי בחיוך.
"אני כל כך מאושר שהחלטת לתת לי עוד הזדמנות, אני בחיים לא אאכזב אותך שוב-"
"כן, לא כדאי לך להזכיר את הפעם הקודמת," הזהרתי אותו במבט אחד והוא מיהר להחליף נושא.
"אז, צריכה עזרה בשיעורים?" הוא שאל.
"לא, אבל אני צריכה מישהו להתאמן נגדו על הלחש החדש, מתנדב?" הוא הנהן נמרצות והלכנו יחד לספרייה.

"אני לא מצליחה את זה, אוף!" אמרתי בייאוש והתיישבתי על הספסל הקרוב, אחרי כמה נסיונות כושלים לבצע את הלחש.
"אל תוותרי," הוא אמר והורה לי לקום.
"אבל אני לא יודעת איך אתה עושה את זה..." אמרתי והרמתי את שרביטי לניסיון נוסף.
"הנה, את לא מייצבת את היד כמו שצריך," הוא לחש, מתחמק ממבטה של הספרנית המרשעת, שלא בדיוק הרשתה לעשות קסמים תחת קורת הגג של הספרייה. הוא התקרב אליי בהיסוס, וכשנגע בידי כדי להרים אותה מעט, הוא הסמיק.
"ומה התנועה?" שאלתי בשקט, כאילו מתוחה.
"סוג של דקירה כזאת," הוא אמר והדגים לי. ניסיתי והצלחתי הפעם להפיל כמה ספרים מהמדף שמולי.
"מה הולך שם?! צאו מהספריי! צאו, צאו!" קראה מדאם פלורל וברחנו, מצחקקים, מהספרייה.
"היא מצחיקה, הספרנית הזאת," אמרתי בחיוך ענק. סוורוס חייך אליי ונדמה היה שרצה להגיד משהו, אבל התחרט והסיט את מבטו.
"הכל בסדר?" שאלתי בחשש, מסדרת את הספרים שהיו בידי מחדש, שלא ייפול לי שום דבר.
"מעולם לא היה טוב יותר," חיוכו שב, והוא סימן לי לבוא איתו החוצה. המשכנו להתאמן על הספרים של שהנחתי על אחד הסלעים. כמובן שלא ציפינו שלא יהיו הפרעות מצד הקונדסאים.

"איזה צמד חמד" אמר סיריוס צוחק ועיף את סנייפ באוויר מעיף לו את השרביט.
אני עמדתי לידו בשקט ולא עשיתי כלום רק היה לי על הפרצוף מבט של עצב

"בלק!" קראתי בכעס והלכתי לעזור לסוורוס לקום, מזמנת את שרביטו. "אולי תפסיק להיות כל- כך אדיוט?!"
מבט אחד בג'יימס הראה לי שהוא מאוד מנסה לא להתרכז במתרחש, ולפתע ידעתי מה אני צריכה לעשות. עכשיו הייתי צריכה למצוא את הרצון.
"בוא פשוט נלך מכאן," לחשתי לסוורוס, מנסה ללכוד את מבטו של ג'יימס.
באותה ארוחת הערב, החלטתי שלא ללכת לשולחן של סלית'רין, ולשם שינוי להשאר בשולחן גריפינדור.
"היי," לחשתי בהססנות לג'יימס שהתיישב קרוב. הוא הביט בי במבט מדוכא אבל התקרב.

"מה קורה" שאלתי בשקט

"הכל בסדר, אני מניחה," אמרתי במתיחות כלשהי. אחרי דממה של כמה שניות המשכתי. "מה שלומך?"

"עדיין חי" אמרתי בעצב והיא נראתה עצובה

"זאת כמות השיעורים שנותנים לנו, נכון? אני ממש לא מבינה איך הם מצפים מאתנו לעמוד בכל- כך הרבה עומס," אמרתי בחיוך קלוש.
"עומס אף- פעם לא היווה בעייה עבורך, אוואנס," השיב לילי, באותו הטון השקט והמדוכדך.
"ובכל זאת," אמרתי, מנסה לגחך. "זאת השנה השישית, היא הקשה ביותר עד כה."
"כן..." הוא אמר, נמנע מלהחליף איתי מבטים.
"אז.." ניסיתי למצוא נושא לשיחה. "יש לנו שיעור שיקויים בשעתיים הראשונות מחר, נכון? השיעור הראשון השנה, אני ממש מצפה לזה."
"כן..." הוא אמר. לא נראה שהוא מקשיב לי.
"טוב... אז, אני מניחה שאני אלך לישון, אני עוד רוצה לעבור ברפרוף על החומר של השנה שעברה מחר בבוקר, ובשביל זה אני צריכה לקום מוקדם," קמתי משולחן גריפינדור. הוא הנהן והמשיך לבהות בארוחת הערב, משחק באוכל.
"אוקי, מה קרה?" שאלתי, נכנעת, והתיישבתי לצדו בחזרה, מניחה את ידי על כתפו בתמיכה. הוא הרים את מבטו אליי, ארשת פניו מביעה הפתעה.
"סתם, שום דבר," הוא מלמל, לא הייתי צריכה הלטת הכרה כדי לקרוא את מחשבותיו ולהבין שהוא משקר.
"כן, בטח... בכל מקרה," אמרתי ואז השתתקתי. פתחתי את פי להגיד משהו, והתחרטתי. "לילה טוב.." מלמלתי והתכוונתי לקום אבל הוא תפס את ידי ברכות, מונע ממני ללכת.
"אל תלכי," הוא ביקש במבט רציני ועצוב. התיישבתי בחזרה לצדו. ניסיתי לתפוס את נשימתי, הגיע הזמן שהמצב יחזור למה שהוא צריך להיות.
"בוא איתי," לחשתי לו והוא נראה מופתע. סימנתי לו לעקוב אחריי החוצה, שומרת ממנו מרחק, שלא ייראה חשוד.
"מה קורה כאן?" הוא שאל אותי בשקט כשהגענו לחצר. שיערו הסתור איים לפלוש אל תוך עיניו שהיישירו אליי את מבטן בחשדנות מהולה בציפייה. נשכתי את שפתי, מנסה למצוא את הכוח לעשות את זה, והסטתי את שיערו מפניו, חושפת מבט חדש שלא הכרתי אצלו עדיין; פחד. "מה הוא עושה לך, הסברמאוס הזה?" הוא שאל, כעס מתגנב לקולו.
השפלתי את מבטי ונשכתי את שפתי שוב, חושבת מה להגיד.
"הוא בסדר, סוורוס. אתם באמת צריכים להפסיק להציק לו," לחשתי ובלעתי את רוקי. להודות באמת המכוערת, שגריפינדורים עלולים לפגוע בסלית'רינים מאותה הסיבה שזה קורה הפוך, זה חולני.
"למה את מסתובבת איתו בכלל?" הוא שאל בסוג של עצב. היישרתי אליו מבט. "אני מצטער, אני לא צריך להתווכח, אלה החיים שלך, את בכלל אמרת שלא יהיה לי סיכוי..."
"ג'יימס פוטר, אולי הגיע הזמן שתשתוק, ותחייך?" שאלתי בשקט. הוא נראה מבולבל. "אני מתכוונת, אתה לא רוצה להיות זעוף כשאני אגיד לך שאני פנויה בשישי בערב, נכון?"
ג'יימס פער מעט את פיו. "את מפתיעה אותי כל פעם מחדש, לילי, את עוד עלולה לגרום לי להאמין שאת רומזת לי להזמין אותך לדייט?"
"למה אתה עושה את זה קשה?" שאלתי והוא חייך. הוא רכן אל מול פניי, מתקרב יותר ויותר, והפניתי את מבטי הצדה. הוא נשק ללחיי וליטף את שיערי בחיוך.
"אז, ליליאן, התכבדי אותי בתענוג של לבלות במחיצתך בדייט שני?" הוא שאל, נוטל את ידי.
"אני פנוייה בשישי בערב," אמרתי בחיוך. "עם כל העומס, אני מתמודדת היטב, כמו שהטבת להזכיר לי."

התחלנו ללכת חזרה לכיוון הטירה כשפתאום ראינו ילדה מופיעה משום מקום

הנערה בעלת הצמה הארוכה ניסתה להתייצב לאחר מה שנראה כנחיתה מסובכת מהתעתקות. היא עזבה את שתי מזוודותיה ויישרה את בגדיה, ורק אחר- כך הטיבה ברוחה להרים את מבטה.
"דניאל!" היא קראה כשהבחינה בי, ובחיוך ענק היא רצה אליי וחיבקה אותי. ג'יימס נראה מבולבל, ואני לא הייתי מבולבלת פחות.
"זאת לא דניאל..." מלמל ג'יימס. "נראה לי שטעית.."
"מי את?" שאלתי, מנסה להיחלץ מהחיבוק מוחץ העצמות שהרעיפה עליי.
"אוי, א-" היא החווירה והשתתקה. נדמה היה כי רק כעת הבחינה בג'יימס. "אני.. אוי, התבלבלתי... הייתי בטוחה שאת מישהי אחרת..."
"לא נורא," אמרתי בחיוך. 'ילדה מוזרה,' ציינתי לעצמי.
"את מכירה אולי איזו קרוליין אחת?" היא שאלה, מנסה לרמוז לי משהו. הרמתי גבה. מה לה ולנחשית שלי? "או איזה אלעד אחד? תובל?"
"לא מכירה," אמרתי ובלעתי את רוקי.
"בכל מקרה, אני בל- כלומר, יוליה ונדיש," היא אמרה בחיוך ענקי. פערתי את פי מעט.
"מה את עושה פה?!" קראתי וקפצתי עליה בחיבוק. ג'יימס נראה מבולבל עוד יותר.
"את מכירה אותה?" הוא שאל. החוורתי.
"היא חברת ילדות," המצאתי והיא חייכה.
"אני לא מאמינה שאת פה... א- אני צריכה לדבר איתך על כל- כך הרבה דברים! מה את עושה פה בכלל?" שאלתי, לא מודעת למה שיוצא לי מהפה.
"איחרתי קצת לתחילת שנת הלימודים, עיכבו אותי קצת," היא התנצלה בחיוך. "ואתה?" היא הפנתה את שאלתה לג'יימס.
"ג'יימס פוטר," הוא אמר בגאווה וניפח את חזו מעט, מושיט את ידו ללחיצה.
"הו... שמעתי עליך כמה פעמים... מטריד את לילי שלנו, הא?" היא שאלה, מנסה לתקן את הנזק שעשתה קודם.
"האמת שהתחלנו לצאת," אמרתי בשקט. היא הביטה בי במבט מופתע, חיוכה נמחק מעל פניה.
"ומה עם...?" היא שאלה.
"זה נגמר," נאנחתי. יש דברים שאי אפשר להגיד. "אני עוד אעדכן אותך..."
"חסר לך שלא!" היא קראה. "טוב, איפה נרשמים לחור הזה?" היא שאלה והתחילה לסחוב את המזוודות שלה פנימה אל תוך הטירה, יודעת את התשובה לשאלתה לבד.
"ילדה מוזרה," מלמל ג'יימס והתחיל לחייך, כאילו נזכר במשהו.
"מה?" שאלתי כשהבחנתי בזאת.
"את אמרת שאנחנו יוצאים," הוא חייך וכרך סביבי זרוע. "וחוץ מזה, את סיפרת לה עליי, ידעתי שרצית אותי בתוך תוכך כל השנים הללו."

"תמשיך לחלום" היא אמרה בחיוך

הוא הסיט קווצת שיער סוררת מפניי ונעמד מולי.
"אל תשקרי לעצמך," הוא אמר בקריצה ורכן אליי. זזתי כך שהנשיקה שהוא התכוון להעניק לי פגעה בלחיי.
"אל תנסה לסחוט ממני נשיקות, חתיכת.. סחטן!" אמרתי, צוחקת.

"תאשימי אותי שאני מנסה" אמרתי צוחק

"למען זקנו של מרלין," גלגלתי את עיניי. "תחזיק את זה בפנים, בחורון."
"בחורון?" הוא הרים גבה. צחקתי צחוק בלתי נשלט.
"נתחרה בריצה עד הטירה?" הצעתי בשובבות והתחלתי לרוץ.

חיכיתי 2 שניות לפני שהיא הגיעה והתעתקתי לשם בדיוק לפניה.
"את מכירה אותי" אמרתי מחייך והיא צחקה

*שמקסי, התעתקות בתוך הוגוורטס לא אפשרית לאלה שהם לא מאוכלי המוות בתקופה שלנו..*

*אז נגיד עשה איזה קסם שהעביר אותו במהירות*

"ג'יימס פוטר.. מרמה? שלא תחשוב שלא ראיתי את זה," הוספתי אחרי שהוא ניסה לעשות פרצוף תמים.

"אין לך הוכחות" אמרתי צוחק והתחלתי ללכת פנימה לתוך הטירה

"אני מכשפה מחוננת, מה עוד צריך?" שאלתי והזדקפתי בגאון.

"אך אני מת על הצניעות שלך" אמרתי בחיוך והתקרבתי אליה

"למדתי ממך, משהו לקחתי ממך כל השנים האלה," צחקתי ועקפתי אותו, ממשיכה לכיוון מגדל גריפינדור.

"כשהתמונה של האישה השמנה נפתחה אמרתי "ליידיז פירסט" והיא נכנסה בחיוך