שרשור סלית'רין!

"את רוצה?" שאלתי והיא הבינה על מה אני מדבר.

"כבר נגמרים לי התירוצים למה לא," אמרתי בחיוך קטן והגשתי לו את כוס מיץ הדלעת.

"תודה" אמרתי ולגמתי טיפה מהכוס.
"אז אני כבר אדבר איתך" אמרתי משתדל שלא לתחיל לקפוץ שם על השולחנות משמחה.
"אוקי" היא אמרה מחויכת.
"אז ביי בינתיים" אמרתי והלכתי משם יותר מחוייך משתמיד הייתי.

ברגע שהוא התרחק הסתובבתי חזרה אל השולחן ועצמתי את עיניי בכאב. הרגשתי כאילו אני בוגדת בתובל, ולא יכולתי לסבול את זה.
בהתראה של רגע, קמתי מרגליי וחפשתי את פיטר.

"היא הסכימה" אמרתי לסיריוס קצת המום

"איגי!" קראתי לפטיגרו הקטן שרץ לו במעלה המדרגות לחדר המועדון של גריפינדור. הנער לא עצר.
"איגי!" קראתי שנית, והוא שוב לא עצר. "פטיגרו!" הוא כמעט נפל במדרגות. "אני רוצה לחזור הביתה, עכשיו!" קראתי אליו כמו ילדה קטנה.
"מה? אז- אז תראי מתי יש רכבת לקינג- קרוס.." הוא נראה מפוחד. לא... איגי כבר חזר בלעדיי?
"לא משנה.." מלמלתי ועליתי לחדר המועדון.

מה אני אמור להגיב עכשיו

את התגובה של סיריוס =]

*אוקיי*

"סוף סוף" הוא אמר שמח.
"תצא איתה ותוציא אותה מהמערכת שלך" הוא אמר קצת באדישות.
"זה מה שאתה חושב עלי" שאלתי כאילו נעלב.
"כן" הוא אמר צוחק.
"טוב עלי נראה כבר חח.." אמרתי ושנינו צחקנו.

החלטתי לקחת את עצמי מחר להוגסמיד ולמצוא באיזו חנות אפלה דרך לנוע בזמן הרבה שנים, או להעביר משהו בזמן, כשלפתע נזכרתי בפתק שהשארתי לתובל בספר שידעתי שיפתח.
החלטתי שבשעה החופשית שלי שתהיה בעוד שעתיים, אני אתגנב לחדר המועדון של סלית'רין ואשאיר לו הודעה.
מעודדת מהתכנית החדשה, לקחתי את הילקוט שלי מרצפת החדר וירדתי לשיעור הראשון שלנו היום.

נכנסתי לחדר שלי והתחלתי להטיל קללות על הקיר כדי לשחרר עצבים כשפתאום ראיתי פתק נופל על הריצפה.

*אתה צריך לציין שזה בהווה, כן?*
בשעה החפשית התגנבתי לחדר המועדון של סלית'רין והשארתי מכתב מכושף על התקרה, כך שייראה רק ביום בו עזבתי את ההווה שלי.

קופר היקר,
כמה זמן כבר רציתי לשלוח לך את המכתב הזה, ורק עכשיו עליתי על הדרך. התכנית הולכת טוב, אבל משום מה אני לא מרוצה מהעניין. אתה מבין, אני לא רוצה לעשות את זה, אבל, כמו שאומר ראש הבית ולא מפסיק לציין, המטרה מקדשת את אמצעיה. אני חייבת שתבין שאתה חשוב לי הרבה יותר מכל דבר אחר, אבל הפעם המשפט שאיגי הולך וחוזר עליו חייב להיות נכון.
אני מוצאת את עצמי מסתגלת לדמות חדשה שאני מכירה רק בקושי וממרחק, וזה לגמרי מפתח את חוש המשחק שטבוע אצלי, כמו שרציתי, אז יש פה טוב גם בשבילי, למרות שלילי אוואנס היא דמות שקשה להתרגל אליה. בכמה הסתבכויות היא מעורבת- אין לך מושג. ומצד שני, יש בה תחומים שאני יכולה להזדהות איתה, היא מוכשרת בהמון מקצועות, ויש לה מישהו שאוהב אותה, בדיוק כמו שיש לי מישהו שאוהב אותי...
אין לך מושג כמה התודעה שאני יודעת שיש מישהו שם, אי שם בעוד שלושים שנה, שאוהב אותי באמת, כמה זה מחזק אותי, וכמה זה משאיר אותי כאן (למרות שאם זה היה תלוי בי כבר הייתי חוזרת אליך), כי אני יכולה לשרוד אתך בליבי.
אם לא אחזור, ארצה שתדע שאני עוד אוהבת אותך, כמה שהקשיתי עליך בפרידה,
לילי אוואנס לבינתיים.

עזבתי את החדר, קצת עצובה, הוא לא דמה למה שהוא יהיה בעוד שלושים שנה. כעת הוא נראה כמו סתם חדר ככל חדרי הבנות במרתפי סלית'רין. מיהרתי לצאת מחדר המועדון, וטיפסתי מעלה אל הקומה הראשית, ומשם יצאתי החוצה אל המדשאות.

קראתי את המכתב והרגשתי את הדמעות זולגות לי.
"אני חייב למצוא דרך לתקשר איתה אבל היא רוצה לעשות את המשימה שלה" המחשבות של ללכת או לא ללכת אליה התרוצצו לי בראש וכל אחת היו את התומכים שלה ואת הבעיות שלה.

"היי, א- לילי!" קרא מישהו מכיוון האגם הגדול. נשאתי את פניי לראות שזה פוטר.
"היי," אמרתי, מנסה להוציא חיוך ומהרה מחיתי את עיניי, מעמידה פנים שאני סתם משפשפת את העיניים בעייפות. פוטר רץ לכיווני.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"כן," אמרתי קצרות וחייכתי אליו.
"נזכרתי שלא קבענו יום-"
"שבת יהיה נחמד," אמרתי בחיוך, נזכרת במה שאיגי הטיל עליי.
"מה? שבת? שבת הקרובה? מצויין!" הוא קרא, ניכר עליו שהתרגש. "אז.. אני אחכה לך בחדר המועדון," הוא אמר בחיוך קורן. "בשמונה?" הנהנתי. הוא הסתובב חזרה לחבריו, מניף את אגרוו באוויר בתרועת ניצחון. חייכתי אליו, הוא הצליח לשעשע אותי.
"לילי!" קראה אליי אחת התאומות, לא יכלתי להבחין מרחוק.
"היי," חייכתי אליה והתקרבתי אליה.
"שמעתי נכון? את יוצאת עם ג'יימס?" היא שאלה בהתלהבות.
"אני מניחה ששמועות במקום הזה לא מחכות הרבה זמן לפני ההתפשטות," אמרתי בחיוך.
"מה גרם לך לשנות את דעתך?" היא נשמעה סקרנית.
"סתם, חשבתי על מה שקרולין אמרה, אולי באמת עדיף לתת לו צ'אנס וזהו, לראות אם הוא רוצה שייצא מזה משהו. אם לא-"
"אל תברברי בברבורים, מובן שהוא רוצה אותך, הרי זה מה שהוא אומר לך כבר," היא ספרה על אצבעותיה, "חמש שנים!"
"אני מניחה," חייכתי מעט במבוכה.

"אז יש לכם רעיונות" שאלתי את כולם

"אז מה את מתכוונת ללבוש?" היא שאלה בהתרגשות וצחקתי.
"מה שייצא, לא יודעת, נראה," אמרתי.
"את לא צוחקת עליי!" היא אמרה וגררה אותי למגדל גריפינדור.

ראיתי את אחת התאומות גוררת את לילי אחריה למגדל והתרגשתי.

"תגידי, ליל," היא אמרה כשהיא הושיבה אותי על מיטתי והתחילה לחפור במזוודה שלי. "מכירה את סיריוס בלק?"
"מן הסתם," אמרתי בשלווה.
"אז... יש מצב.. את יודעת.."
"שאני אסדר לך אותו?" שאלתי בשעשוע. "כן, יש מצב."
"לא לי, לטרייסי. היא משגעת אותי ואת קרולין כבר מהשנה שעברה שהיא נטרפת כל פעם שהיא מניחה עליו את העיניים," היא צחקה והחלה לזרוק חפצים שונים שנקרו בדרכה מהמזוודה, עד שנתקלה בבגד שאהבה. "הנה, אתה זה את לובשת," היא חייכה.
"השתגעת? אמא-" והשתתקתי. היא לא צריכה לדעת שזה היה שייך לאמא שלי.
"מה אמא?" היא שאלה.
"לא חשוב, אני לא לובשת את זה, זה ישן." ומצד שני, זה בדיוק מהתקופה הזאת.
"לא רואים," היא חייכה וזרקה את זה אליי.
"מה את מצפה שאני אעשה עם זה עכשיו?" שאלתי אותה והיא לקחה את זה אליה.
"אני אדאג שאת לא תשרפי את זה עד שבת," היא צחקה. "מקסימום אם לא תרצי אותה יותר.. יש מישהי שנורא תשמח לקבל אותה."
"את יכולה לקחת אותה כבר עכשיו, מבחינתי," אמרתי.

"טוב אז פיקניק ליד האגם זה סבבה" שאלתי את סיריוס שהשתעמם מהשאלות שלי.
"כן זה מעולה וגם כל רעיון אחר שהיה לך היה גם מעולה" הוא אמר באדישות בזמן שקרא את הנביא היומי.

"עוד עשר דקות ארוחת צהריים," אמרה אלין שהסתכלה בשעונה.
"אני לא רעבה במיוחד," אמרתי קצת בשקט.
"אחר- כך יש לנו שינויי צורה," היא אמרה וחייכתי.
"שינויי צורה זה שיעור שאני אוהבת," אמרתי.
"חשבתי שזה שיקויים," היא אמרה והחוורתי.
"כן, גם, אבל.. את יודעת, שינויי צורה.." מלמלתי.
"חשבתי שאת לא סובלת שינויי צורה בגלל שפוטר כל- כך טוב בזה, והוא דואג שכולם ישימו לב," היא אמרה והחזירה את הדברים שהיא העיפה מהמזוודה שלי בהינף שרביט, משאירה את תכולת המזוודה מסודרת יותר מקודם.
"כן, טוב..." מלמלתי ושלחתי לה חיוך של זה שונה עכשיו.
"אלוהים אדירים, את מחבבת אותו!" היא אמרה בניצחון.
"מה? לא!" התעקשתי. "אני סתם.. בחופש הגדול היה מישהו מאוד מאוד נחמד שעזר לי בשינויי צורה," המצאתי.
"היחיד בסביבה שלך שטוב בשינויי צורה זה טראוורס סנייפ," היא אמרה בזלזול. "והוא סלית'ריני."
"יש מישהו חדש בשכונה" המצאתי וחייכתי. "היה לנו.. קטע."
"איך קוראים לו?" היא שאלה.
"תובל," אמרתי ולא ציינתי שם משפחה. "הוא לא לומד כאן, ההורים שלו מלמדים אותו."
היה המהמה משהו לא ברור.
"אני מתגעגעת אליו, אבל.. צריך להמשיך הלאה," נאנחתי וירדתי עם קרולין לחדר המועדון, משם היא המשיכה לבד לארוחת הצהריים.

תובל :
"איגי" צעקתי כשנכנסתי למשרד שלו.
"מר קופר מה מביא אותך לפה" הוא שאל באדישות.
"כאילו שאתה לא יודע" אמרתי בעצבנות
"איפה היא" שאלתי בכעס.
"היא באמצע משימה שאני לא יכול לפרט עליה" הוא אמר.
"איגי אני חייב לראות אותה" אמרתי ושמתי לב שעל השולחן שלו יש מעטפה מלפני 30 שנה.
"היא בטח שם" חשבתי לעצמי ויצאתי מהחדר.

קרוליין, ליחששתי כשווידאתי שלא היה אף אחד בחדר המועדון של גריפינדור.
עלמתי, היא השיבה וזחלה לעברי. היא טיפסה על רגליי וזחלה אל ברכיי.
חייבים לשנות את הצורה שלך בדרך כלשהי, אם מישהו מהגריפינדורים האלה יראה אותך... אמרתי.
ואם הם יראו אותך מדברת בלחשננית לחיה שהיא לא נחש? היא שאלה.
הם יחשבו שאני ממציאה מילים, כמובן. אין לך מושג כמה הם סומכים על האוואנס הזאת. היא מדריכה. ליטפתי את הנחשית בראשה. אז, איזו חיה את רוצה להיות? הנחשית הרימה אליי את מבטה העגום.
אני מניחה שחתול, היא אמרה וצחקתי. שלפתי את שרביטי ושיניתי את צורתה.

אחרי ארוחת הצהוריים הלכתי בשמחה לכיתת שינוי צורה

אני לא אדבר איתך בלחשננית כשאחרים בסביבה, אני אדבר איתך באנגלית. תנסי לילל, הוריתי לנחשית בתחפושת החתולה. היא לא הצליחה. טוב, הם ישרדו עם חתולה שלא מיללת. הצצתי בשעוני, הפסקת הצהריים כמעט הסתיימה. אני אראה אותך, אמרתי והנחתי את החתולה היפה על רצפת חדר המועדון והלכתי לכיתת שינויי צורה.

"שלום פרופ'" אמרתי כשנכנסתי עם סיריוס לכיתה