שרשור סלית'רין!

קראתי את המחשבות שלך.
"אולי לא תחזרי מה זאת אומרת " שאלתי יודע שהיא תכעס מזה שקראתי לה את המחשבות אבל לא היה לי אכפת

"תובל! חשבתי שאתה סומך עליי!" קראתי.
"אל תשני נושא!" זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא צעק עליי. הייתי קצת המומה.
"אני מצטערת, זאת כנראה הייתה טעות לבוא לדבר איתך, אני פשוט אחזור למשרד של איגי..." מלמלתי.

"לא בבקשה לא" אמרתי לא יכול לסבול את המחשבה שאולי אני לא אראה אותה יותר שאני לא אנשק אותה יותר שאני לא אדבר איתה או אחבק אותה או כל דבר אחר איתה.
"תשני צורה ותשארי" אמרתי בעצב.
"אני לא יכולה" היא אמרה בוכה.
"אז לא תשני צורה זה יקח זמן אבל אני אתרגל" אמרתי מנסה לשכנע אותה.
"אני מצטערת" היא אמרה והתעתקה משם

"יוצאים?" שאלתי את איגי, התעתקתי בדיוק אל תוך המשרד שלו. הרמתי את מבטי והייתי בשוק. ברחתי מהמשרד בריצה.
די, נו, זה לא יכול לקרות... כמה הזוי יכול להיות היום הזה?!
אסתי יצאה בחפזה מהמשרד של איגי, מכפתרת את חולצתה, מביטה לכל הכיוונים של המסדרון, לראות שאין אף אחד בסביבה.
"אל תספרי," היא ביקשה.
"אני.. לא אספר..." מלמלתי. היא הלכה משם, מסדרת את החצאית שלה שלפתע נראתה לי יותר מדי קצרה. "אפשר להכנס?" שאלתי בגרון יבש.
"אפשר," הוא אישר. הוא כבר שינה את עצמו בחזרה לנער העכברי. "לא סיכמנו על חצי שעה?" הוא שאל.
"כן... אבל.." מלמלתי והסטתי ממנו את מבטי.
"היי, דן," הוא הסתכל עליי במבט מוזר.
"זה בסדר, סתם.. אני... מופתעת, זה הכל.." מלמלתי. הייתה לי בחילה.
"טוב, אז שנצא?" הוא שאל והנהנתי.
תפסתי את המזוודה שלי ונאלצתי להצמד אליי כדי ששנינו נקלע בתוך הלחש של המעבר בזמן אחורה, שלושים שנה.

*זה אני המצאתי חח.. ><*

"מטומטם" חשבתי לעצמי "איך נתת לה ללכת" "אולי היא לא תחזור אולי לא תראה אותה יותר"

"איפה אנחנו?" שאלתי בשקט את הנער העכברי שעמד לצדי. פיטר פטיגרו.
"אני פה רק ליום- יומיים, שלא תהיי לבד הפעם," הוא אמר בחיוך והתקרב לחבק אותי.
"תעשה טובה," העפתי בו מבט שיתרחק ממני.
"במשרד של.. סלגהורן עכשיו," הוא אמר.
"אוקיי, לא נוח לי. בוא נלך," אמרתי והחזקתי במזוודה שלי.
"הערב ליום הראשון ללימודים, אני אטפל באוואנס האמיתית, תשיגי לך סיכת הדרכה, תחכי את כל המדריכים שהיו לך בשנים הקודמות, ותשתלבי בארוחת הערב כמה דקות אחרי שהיא תתחיל, תגידי שהיו לך בעיות נשיות או משהו, תמציאי.. לכי תשימי את המזוודה שלך בחדר 805 במגדל גריפינדור, המדרגות מימין הן של הבנות. הססמה היא מלזיה. צאי לדרך, בהצלחה," הוא אמר.
"אתה מורה מדיי, תחזור להיות עכבר," אמרתי קצת בקרירות וסחבתי את המזוודה שלי בשקט, מסתכלת בכל פעם שאין אף אחד במסדרונות שבהם אני עוברת.

ג'יימס:
"לילי" מה קורה מתוקה
"בסדר ג'יימס" היא אמרה בקרירות.
"אז איך עבר החופש?" שאלתי

הבטתי בג'יימס. הוא היה מוזר. יותר מדי דומה להארי פוטר.
"שום דבר שיעניין אותך," אמרתי בהתנשאות והרמתי את השיער שלי, מסיטה אותו לצד אחד.

"את הרי יודעת שכל סירוק של שיער שלך מעניין אותי אז תספרי" אמרתי בקול מתעניין

מתחת לשולחן הרגשתי בעיטה מפטיגרו, לכאורה.
"יש לי חבר!" התעקשתי מולו.
"ח- חבר?" גמגם ג'יימס.
"מה? אהה, כן, חבר!" אלתרתי. יופי. עכשיו צריך למצוא לי חבר.

"אז איך קוראים לו" שאלתי מנסה למצוא רמז לזה שהיא שיקרה.

"רוג'ר... הוא מוגל," אמרתי ונזכרתי בפניו של תובל. "הוא הבן- אדם הכי מדהים שפגשתי מעולם," אמרתי בחולמניות.
"לא סיפרת לי ברכבת שנפרדתם?" שאל איגי, מנסה לקדם את העניינים.
"כן, אני מניחה," אמרתי בחוסר רצון. "הבנתי שזה לא הולך להמשך לעולם... אבל אני לא מוכנה להמשיך הלאה. עוד לא..." מלמלתי יותר לעצמי מאשר להם. הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך איזה סיפור, שאני הולכת להמשך החוצה בכל רגע בעזרתו של תובל, והכל יהיה בסדר.

תובל :
הלכתי לחפש את איגי אם הייתה דרך להוציא את דניאל מהסיפור הזה זה דרכו.
הייתי בכל מקום שהוא יכול ליהיות בו אבל הוא לא היה שם

"חבר זה לא קיר," שמעתי את סיריוס אומר לג'יימס בשקט. "אתה יכול לחלץ אותה מהסבל."
החלטתי לא להגיב ולהעמיד פנים שאני מתעסקת עם האוכל. שכחתי שאני אמורה להיות צמחונית. כמעט ולקחתי לעצמי סטייק. איך הילדה הזאת שורדת?

ג'יימס:

"את לא יודעת מה את מפסידה" אמרתי בחיוך כשלקחתי סטייק לצלחת שלי.

"הרבה קלקולי קיבה?" זרקתי ושמתי בצלחת ברוקולי במקום. זה לא היה כזה נורא, למעשה.
"רק נדמה לך," הוא אמר בפה מלא.
"אוי, ג'י- פוטר, תחסוך את זה ממני," אמרתי במבט נגעל.
"זה רק אני או שהיא כמעט קראה לך ג'יימס?" שאל לופין בחצי חיוך.
"אני חושב כך, ירחוני, ידידי," חייך בלק.
הם שניהם טפחו על שכמו באהדה והוא חייך כאילו כבר הסכמתי להתחתן איתו או משהו.
הנדתי את ראשי,כאילו לא אחראית אליהם. ניסיתי להכניס לעצמי לראש את דמותי החדשה. נערה חכמה, אחראית, ילדה טובה שכזאת. איכ.
איבדתי את התאבון תוך מספר דקות אז עזבתי את הצלחת.
"את בטוחה שאת לא רוצה לאכול יותר?" שאל איגי.
"מה קרה, זנב- תולע? דואג לעלמה פתאום? שמרו עליו, הוא עוד יתאהב לנו בה," צחק בלק.
"היי, להרגיע," אמר ג'יימס.
"אז מה את אומרת, אוואנס? עוד שעה על שפת האגם?" הוא הציע.
נזכרתי בתובל ובפגישות שלנו על שפת האגם שם, עוד שלושים שנה.
"שכח מזה," אמרתי, מביטה ברוגז באיגי.
"לא צריך להיות קשים," מלמל בלק. איגי תקע בי מבט.
"לא הערב," לחשתי, אבל כנראה שג'יימס שמע את זה. הוא הריע באושר, כמוהו גם חבריו, הוא חייך באושר.
"זה ערב המזל שלי!" הוא קרא. "אני לא מחליף גרביים יותר!"
"אל תחשוב על זה אפילו," אמרתי, מפנה אליו אצבע מזהירה.
הסעודה נגמרה והייתי צריכה להדריך את הילדים הקטנים אל מגדל גריפינדור. סמכתי יותר על לופין, הוא נראה מהימן.
"מה קרה? זאת לא פעם ראשונה שאת מדריכה," הוא אמר אחרי שהגענו לחדר המועדון והתיישבנו סביב האח. למען האמת, חדר המועדון של גריפינדור היה הרבה יותר מאיר פנים מאשר זה של סלית'רין.
בלק, פוטר ואיגי נכנסו לחדר המועדון.

ג'יימס:

אני וסיריוס ביצענו כמה תרגילים בשביל תלמידי השנה הראשונה שהעריצו אותנו.

"הוא מת על הצומי הזה, מה?" שאלתי את לופין שהקשיב.
"אי אפשר שלא להתמכר לאור הזרקורים," חייך לופין.
"כן, אני מניחה. טוב, יש לנו יום לימודים מחר, אני אעלה למעלה," אמרתי. "לילה טוב, כולם," מסרתי לכל חדר המועדון, אני לא בטוחה איך מתנהלים כאן הדברים.

"אוואנס לאן את הולכת הלילה עוד צעיר" אמרתי חוסם את דרכה למגורי הבנות

"פוטר אל תעשה שטויות," אמרתי בעייפות. "ממש אין לי כוח לזה."
"בואי, תשארי איתנו, את לא תסבלי," הוא חייך, מעביר מבט על חדר המועדון, לראות אם מישהו מסתכל עליו. "מבטיח," הוא אמר בקול שקט.

"אני לא אנשוך... יותר מדי" אמרתי צוחק וראיתי שהיא הגניבה חיוך קטן.

"אני צריכה ללכת לישון," אמרתי, הפעם מביטה לו בעיניים.
"אני אתגעגע," הוא חייך.
"לילה טוב," אמרתי והוא נתן לי לעלות למעלה.
נכנסתי לחדר 805לבשתי פיג'מה ונשכבתי על המיטה שלצדה היו החפצים שלי, נרדמתי תוך דקות מספר.

בבוקר למחרת התעוררתי בזכות כמה צעקות מאיזור חדר השירותים.
"תביאי לי אותו!"
"לא, הוא שלי!"
"לא נכון, את סתם תפסת עליו בעלות בבית!"
"אוף, תשתקי, הוא שלי, שלי אמרה שאני יכולה לקבל אותו!"
"היא הצביעה עליי, לא עלייך!"
"נו, תעזבי את זה כבר!"
קמתי מהמיטה והלכתי לראות מה קרה. שתי בנות זהות שלא יכולתי להבדיל ביניהן רבו על משהו שנראה כמו קרם לשיער.
"תשתמשו בו שתיכן, יש מספיק," הצעתי את הפיתרון, מעבירה בשיערי את ידי אחורה כדי לסדר אותו. עוד היה לי מוזר שהוא חלק ועבה ומסתדר מהר.
"לא, אין, היא תגמור לי הכל ישר!" קראה הימנית.
"היא סתם לא אוהבת להתחלק!"
"יואו, תשתקו כבר, עשיתן לי כאב ראש!" קראתי והן בשתתקו. "תודה," אמרתי וחזרתי אל המיטה שלי. שלפתי מהמזוודה המבולגנת חצאית אפורה, חותלות אדומות, חולצה לבנה וגלימה קלילה עם הסמל של גריפינדור.
"מה קרה, לילי? המזוודה שלך מבולגנת!" קראה מישהי מאחוריי.
"התעוררתי מאוחר, ונזכרתי שלא סיימתי לארוז, אז דחפתי הכל פנימה. הנה," שלפתי שרביט ובהינף אחד כל הדברים החלו להסתדר מעצמם.
"את חייבת ללמד אותי את זה," אמרה טרייסי בחיוך נדהם.
"את תהיי בסדר," אמרתי בחיוך והלכתי להתלבש. כשסיימתי להתלבש, לצחצח שיניים ולבדוק את עצמי במראה, התפלאתי שאני נראית בסדר גמור אחרי שינה, השיער אפילו לא מבולגן. זה מוזר. הברשתי את השיער והתחלתי לתהות אם לילי אוואנס מתאפרת. החלטתי להמר, כי הפנים הבהירות שלה הלחיצו אותי, אז מרחתי עפרון ירוק מתחת לעיניים, זה התאים לעיניים.

*וזה אחד הרגעים שאני עוצרת ואומרת לעצמי.. 'דניאל, את חופרת.'*

*את לא חופרת*

"בוקר טוב חמודה" אמרתי ללילי שנכנסה לחדר המועדון

"בוקר, פוטר," אמרתי והמשכתי הלאה, מקווה שאני זוכרת איפה התמונה של האשה השמנה מתוך חדר המועדון של גריפינדור
"לאן את הולכת?" שאל פוטר. "היציאה היא משם," הוא התקרב אליי והצביע לצד השני.
"כן, נכון..." מלמלתי והלכתי בכיוון שאליו הוא הצביע.

"התכבדי אותי בארוחת בוקר אוואנס?" שאלתי בחיוך אליה