שרשור סלית'רין!

"הנה אוואנס," אמרה קרלין שמצאה אותי מאחורי הספרים בחדר המועדון. "נכון שבלק ופוטר היו גדולים בצהריים?" היא שאלה בהתלהבות.
"לא," אמרתי, למרות שהתחשק לי להגיד בדיוק את ההיפך.
"מה? הם השתמשו בתרגיל הזה של קת'רין דולסר," היא אמרה וכמעט שנחנקתי.
"ק- קת'רין. דולסר?!" שאלתי, מוודאת שוב ששמעתי נכון.
"כן, היא קוראת לעצמה קרי," היא ניסתה להזכיר לי, חשבה ששכתי מי היא.
"א- אוקיי," מלמלתי. קת'רין דולסר הוא שם הנעורים של אמא שלי. אמא שלי הייתה מתעללת באנשים בגיל הזה? פתאום התעורר בי חשק עז לחפש אנשים מסלית'רין.
"אני חייבת לצאת, פתאום נזכרתי שלא פטרלתי במסדרונות הערב," מלמלתי והחלקתי דרך החור שמאחורי האשה השמנה. ככל שהתקרבתי לחדר המועדון של סלית'רין, התרגשתי יותר ויותר להגיע לשם.

יצאנו מהביתן לכיוון הוגוסמיד ואף אחד לא היה בחוץ "כנראה אנשים מפחדים" אמרתי בשפה שאיכשהוא כולנו הבנו אותה.

בכניסה למרתפים הגעתי למסקנה שעדיף שלא אגיע לשם בתור גריפינדורית, עוד ירצחו אותי. שינתי את צורתי, מוודאת שאף אחד לא מסתכל, לנחש. זחלתי את כל הדרך לחדר המועדון של סלית'רין, וחיפשתי דרך להכנס. בסופו של דבר מצאתי סדק בקיר, אז נכנסתי דרכו. בתוך חדר המועדון של סלית'רין השתדלתי לא להיראות, נצמדתי אל הפינות, מסתכלת. על אחת הספות ראיתי את לא אחר מאשר איגי, נער שמח בן שש- עשרה. הוא יכיר אותי בהמשך השנה. הוא שיחק שח- מט קוסמים עם לוציוס מאלפוי, זה היה נהדר לצפות. חיפשתי את קרי. הגעתי למסקנה שהיא לא נמצאת בחדר המועדון אז זחלתי מעלה אל חדר הבנות. התחלתי לנחש מה החדר שלה.

אחרי כמה שעות של טיול והפחדה של אנשים חזרנו לצריף.

אחרי שעקבתי אחרי כמה אנשים שהכרתי, החלטתי לחזור לחדר המועדון של גריפינדור, אמנם התחרטתי באמצע הדרך. ראיתי בהבזק של ראייה שלוש דמויות גדולות מרצדות להן במדשאות. במבט קרוב יותר, ראיתי שהן היו יחד עם דמות שלישית, קטנה הרבה יותר. התחשק לי להסתכן, אז ווידאתי שאף אחד לא מסתכל ושיניתי את צורתי לבת אדם. יצאתי אל המדשאות, כאילו כדי לבדוק שאין אף אחד בחוץ.

ראיתי את אוואנס במרחק מה מאיתנו ופתאום ראיתי את רמוס שהיה איש זאב מסתכל עליה.
"רמוס לא" אמרתי אבל הוא לא הקשיב לי הוא התחיל לרוץ במהירות לכיוון שלה.
"לא לילי" צעקתי כשהפכתי לבן אדם ושיתקתי את רמוס.

הזאב- אדם רץ אליי במהירות. נשלחה לכיוונו קללה משתקת, אבל זה סתם עיכב אותו לשנייה, וגרם לו להסתובב. בורא הקללה היה ג'יימס פוטר, הוא ולא אחר.
"טוב, ניאלץ לשנות כמה זיכרונות אחרי זה," אמרתי בשקט ושיניתי את צורתי ללביאה, נכנסתי לשוונג של גריפינדור, האריות והכל. שאגתי לכיוונו והזאב הסתובב אליי באיטיות, מבט מרושע על פניו. הכלב השחור הגדול נראה כאילו קפא באוויר, כף רגלו עוד לא נגעה באדמה לדרוך; העכבר הקטן צייץ בהתרגשות, יכולתי לתאר לעצמי את דמותו של המורה החביב עליי מפגין גאווה אחרי שינוי צורה כל- כך מהיר; ופוטר, בצורת האדם שלו, בהה בי במבט המום.
הזאב התקרב אליי, בנהימות לא חברותיות. ידעתי שהוא עומד לקפוץ עליי בכל רגע, אבל לא יכולתי להיות מוכנה לזה יותר מעכשיו.

*לא הבנת !!! רציתי שג'יימס כאילו יציל אותך !! בואי נעשה את זה הפעם בדרך שלי*

רמוס השתתק ובמהירות העפתי אותו חזרה לכיוון הצריף המצווח מקווה שלילי לא ראתה מי אני.
*אבל את כן ראית מי אני אבל אני לא יודע את זה הבנת ? בובי פעם אחת בדרך שלי*

טוב, נו, רק כי אני אוהבת אותך P:
---------------------------------
"פוטר," מלמלתי לעצמי בשעשוע. "כל- כך אדיוט לפעמים. ידעתי להסתדר בעצמי. נו, טוב, הוא גריפינדורי שכזה, אציל והכל.. והלילי הזאת בטח לא ידעה להסתדר בעצמה... כנראה שהוא הציל את החיים שלה, לפי מה שאמור היה לקרות," דיברתי בשקט. החבורה המשונה ברחה, ואני החלטתי לעקוב אחריהם. מה רע לי בצל הסכנה?

נכנסנו לצריף ושיניתי צורה

רצתי אל הערבה המפליקה, שאת פתחה אגלה בעוד שלושים שנה בערך, שיתקתי אותה בעזרת ענף שהרחפתי על הגזע הבולט, ונכנסתי בפתח הצר. רצתי בתוך המנהרה, מקפידה שצעדיי יהיו שקטים, ונכנסתי אל תוך הצריף המצווח, מחביאה את עצמי בצללים.

חסמתי את הדלת לכניסה לצריף בקסם.
*אני לא רוצה שהוא ידע שאת יודעת*

נרתעתי מהחומה שהופיעה מאחוריי, ונאלצתי להתגלות אל האור, אז התחבאתי במהירות מתחת לשולחן הקרוב. הכלב השחור הגדול נבח, הייתי משועשעת.

זה בשלב שכבר כולנו היינו בצורות של חיות.
"מה קרה" שאלתי את סיריוס.
"יש פה מישהוא" הוא אמר לי בשפה שרק אנחנו הבנו.

לקחתי אבןשהייתה על הרצפה וזרקתי אותה על הזאב, מנסה לכבוש את צחוקי. הוא הסתובב לכיווני והחל לרחרח. מיהרתי לשנות את צורתי לחתול.

*דני אפשר לעבור לבוקר*

*אפשר, אפשר..*
בבוקר היה לי קשה להתעורר, אז טרייסי זרקה עליי נעל.
"מה יש לך.? בדרך- כלל את זו שמעירה אותנו!" היא קראה. התעצבנתי, אבל העדפתי שלא לנסות לזרוע הרס עכשיו בחדר. קמתי והתלבשתי במהירות, הברשתי את השיער, אפילו שהוא לא הזדקק לזה, התאפרתי קלות וירדתי לחדר המועדון, שם תפס אותי ג'יימס.
"הכל טוב, אוואנס?" הוא נראה מודאג. כמעט ולא יכולתי לעצור את עצמי מלחייך את אותו החיוך המשועשע שהיה לי כל הלילה.
"מצויין, מוזר שאתה שואל," אמרתי כאילו לא קרה כלום אתמול וריחפתי לי בקלילות אל התמונה של האישה השמנה.

הסתכלתי עליה מתרחקת בעצב.

*למה עצב?*
"אוואנס," תפס אותי במדרגות מטה פיטר.
"כן, פיטר?" שאלתי בעניין.
"אני הולך להגיד לפוטר שאת חשבת על זה, ואת מוכנה לתת לו צ'אנס, והוא יבוא ויציא לך לצאת, ואת תסכימי." הוא הורה לי.
"א-" אבל לא ידעתי מה להגיד. תליתי בו את מבטי, בטוחה שיש דרך אחרת. "אתה בטוח שזה הכרחי?" שאלתי.
"אני חושש שכן." הוא אמר, למרות שלא נראה שהוא מצטער מאוד.
"אז אני מניחה שאין לי ברירה," אמרתי והגענו לאולם הגדול.

*עצב בגלל שהוא רואה אותה הולכת*
פיטר בה לדבר איתי.

בארוחת הבוקר הגיע אליי ג'יימס והתיישב לצדי במהירות.
"לילי, בקשר לאתמול בלילה-"
"מה קרה אתמול בלילה?" שאלתי בתמימות.
"נו, את יודעת... את הסתובבת בחצר ו- בואי לא נדבר פה," הוא הטה את ראשו אל האנשים סביב שעלולים להקשיב.
"אם זה עוד אחד מהתעלולים שלך להיות איתי לבד," אמרתי באזהרה.
"זה לא, באמת," הוא אמר והסכמתי ללכת איתו החוצה. התיישבנו על סלע גדול בחצר, ככל שאר בית הספר באולם הגדול או בדרכם אליהם.
"מה קרה כשהסתובבתי בחצר?" שאלתי בשקט. אין טעם להסתיר.
הוא שתק קצת. "את פגשת בחבורה של חיות, שלוש חיות גדולות, כלב שחור גדול, קצת כמו הגרים-"
"ה-מה?"
"לא משנה... כלב שחור גדול, אייל ו.. וזאב," הוא בלע את רוקו.
"היה ירח מלא אתמול בלילה," אמרתי, כאילו מחברת רמזים, ואז הסתכלתי עליו במבט מבין.
"ופיטר היה עכבר קטן שהתרוצץ על הדשא. אולי לא ראית אותו." הוא המשיך.
"למה הסתובבתם ככה ברחבי החצר? זה לא מסוכן?" שאלתי במבט מודאג. "אין לכם איזו כיתה ריקה להסתתר בה?"
"למען האמת, יש משהו כזה.."
"רק רגע... אתה, פוטר, בלק ופטיגרו... מי היה איש הזאב?" שאלתי בקול צרוד, כאילו שאני לא יודעת.
"פוטר הוא האייל, בלק הכלב השחור הגדול-"
פלטתי נחרת בוז. כלב. כמה מתאים.
"ופיטר-"
"העכבר הקטן..." מלמלתי בשקט. "ואתה זאב האדם." הוא לא אמר דבר, רק הנהן באיטיות. "והחברים היקרים שלך גילו דרך להפוך לאנימאגוסים כדי ל- רגע, אבל זה לא אפשרי! הקסם הזה הוא מעבר לכל היכולות של- לא שאני מזלזלת או משהו- אבל פיטר.. הוא..."
"השתמש בהמון עזרה, כן," הוא הסכים.
" הם רשומים במשרד הקסמים?" שאלתי קצת יותר בשקט. הוא הניד בראשו לשלילה. "זה לא טוב.."
"כן, ויהיה נורא הגיוני מצדם ללכת ולהסגיר את עצמם בתור נערים בני ארבע- עשרה שנכנסו לאיזורים אפלים בספרייה, זאת שמוגבלת לבני שש- עשרה ומעלה, במשך כל שנותיהם בהוגוורטס ולספר לכולם שהם ניסו לעשות קסמים ללא כל ביקורת... את יודעת מה הפרופסור דמבלדור יעשה להם?!" הוא אמר והנהנתי. *בדקתי, הוא כן היה המנהל אז... מנהל משנת.. 66... שזה 10 שנים אחורה מהמיקום הנוכחים שלנו =]*
"אני מניחה," אמרתי ונאנחתי. הבנתי שההתייחסות לאנימאגוסים בתקופה הזאת היא לא כמו אצלינו.
"לילי!" שמעתי מימיני ושנינו הבטנו לכיוון הקול הקורא.
*עכשיו תתאר מה קרה מאז שפיטר בא לדבר לך, מה הוא אמר לך והכל, עד הנקודה הזאת, ותמשיך הלאה. אם אני משקיעה בתגובות, גם אתה יכול..*

"תקשיב אתה יודע שלילי עוזרת לי בשיעורים" פיטר אמר ולא הבנתי מה הוא רוצה.
"אז היא אמרה משהוא על זה שהיא כנראה תתן לך צ'אנס אם תרצה לצאת איתה" הוא אמר במהירות שבהתחלה לא כל כך הבנתי.
"מה , אתה בטוח" שאלתי נדהם.
"כן" הוא אמר והנהן.
הלכתי לחפש את לילי

*טוב, אז אם אתה עדיין מחפש אותי, כנראה שזה לא אתה שקורא לי..*
"סנייפ," שאל רמוס בזלזול.
"לופין," הוא השיב לו באותו הטון.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בעצבנות. עוד כעסתי עליו ועל החברים שהוא מסתובב איתם.
"לדבר איתך, אבל נראה שאת החלטת לרדת אל העם הנחות-"
"חשבתי שבוצדמים הם העם הנחות," אמרתי במבט סולד. פיו של רמוס היה קצת פעור.
"את לא מבינה," הוא נראה כאילו הוא מחפש מילים.
"אז זהו, סנייפ. שאני מבינה טוב מאוד. אני מצאתי את מקומי, אתה מצאת את מקומך, שואף לך להיות אוכל מוות. אז שיהיה לך בהצלחה, ותזכור... אם תראה אותי מולך בזירת הקרב, אני לא אחוס עליך," אמרתי קצת ברשעות וקפצתי מהאבן הגדולה שאני ורמוס ישבנו עליה, והלכתי חזרה אל האולם הגדול. רציתי לסיים את ארוחת הבוקר שלי, אבל הצלחת כבר נעלמה מהשולחן, אז שתיתי מיץ דלעת במקום.

"לילי" אמרתי קצת מתנשף מהתרגשות.
"חשבתי שאולי את תחשבי על את יודעת ללכת איתי מתישהוא לאן שהוא את יודעת" אמרתי קצת מבולבל מהפעם הראשונה שאני יודע שיש לי סיכוי איתה.
"מה" היא שאלה לא מבינה.
"רק רציתי לדעת אם תרצי לצאת איתי מתישהוא" אמרתי בתון קצת יותר רגע (כמו הארי בסרט שהוא מציע לצ'ו)

"ממתי אתה מתרגש?" שאלתי אותו, קצת מופתעת. "הרי אתה מציע לי לצאת בממוצע חמש פעמים ביום."
הוא לא אמר כלום, נראה כאילו שפתיו התייבשו.
"רוצה?" הצעתי לו את כוס מיץ הדלעת שלי. הוא נראה המום.