שרשור סלית'רין!

*תהיה יצירתי. אם אני יכולהלבנות לעצמי סיפור מאחורי כל הסצנות שלנו ביחד, גם אתה יכול*

*טוב*
הלכתי לכיוון הכיתה שלי שפתאום ראיתי את נטע מתקרבת אלי.
"היי מה קורה" שאלתי וחיבקתי אותה.
"סבבה" היא אמרה וחיבקה אותי חזרה.
"יש לך עכשיו ..." "לחשים" באתי לומר אבל היא השלימה אותי בגיחוך.
"בואי" אמרתי צוחק והלכנו לכיתה.

"תרגישי בנוח," הוא אמר והצביע על הכסא הקרוב אליו. חייכתי והתיישבתי לצדו. "מה שלומך?" הוא שאל בנימוס.
"בסדר, אני מניחה.." קצת הרגשתי לא בנוח.
"איך הולך עם קבוצת הקווידיץ' שלנו? מכסחים את רייבנקלו?" הוא שאל בחיוך.
"ברור," אמרתי בביטחון.
"אימונים, אימונים... אנחנו גם נדאג שמר דייוויס לא יהיה בכי טוב בסביבות המשחק," קרץ לי איגי.
"אין לי ספק," חייכתי חיוך קצת מרושע והנחתי רגל על רגל.
"אז... רציתי לשאול אותך לגבי העבר, שנת 1978, אם להיות ספציפיים... את זוכרת אותה?" הוא שאל.
"כן..." אמרתי, לא מבינה לאן הוא חותר.
"מתגעגעת?" הוא שאל בחיוך. החלפנו מבטים והבנתי למה הוא מתכוון.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלתי, הוא וודאי מוסר לי משימה מהלורד.
"אני לא יודע כמה את תאהבי את זה, אבל זה בשביל הלורד," אמר הפרופסור איגי והתחיל לדבר. בסופו של דבר נשארתי בשוק.
"את לא מספרת לאף אחד על זה, אנחנו נדאג שתחזרי בדיוק לאותו המיקום. לאף אחד, את שומעת? במיוחד לא לאהובך היקר," הוא אמר בקול חד.
"אבל- זאת לא סוג של...אני לא יכולה לעשות את זה!" קראתי.
"המטרה מקדשת את אמצעיה," הוא סיכם ולא הוסיף. "הפעם, את לא תלכי בתור עצמך, יקירה, אני סומך על כושר שינויי הצורה שלך. תארגני לך את בגדייך, אני אשיג לך מדים של גריפינדור. תהיי אצלי במשרד בעוד שעה," הוא אמר ושלח אותי ממשרדו.

*אם תחזרי לאותו מקום אז מה אני אמור להגיב כאילו את נמצאת והכל ?*

*אממ... בוא נעשה את זה כאילו... לא חזרתי לאותו מקום =]*
*ועוד לא יצאתי, אז תתקל בי בדרך =]*
רצתי אל חדרי, מפוחדת על מה שהוא ביקש ממני לעשות, וגם מזועזעת.
לפתע נשמע הצלצול לסיום השיעור, ורצתי יותר מהר, לא רציתי להתקל במישהו. כשהגעתי לחדר המועדון ממש ריחפתי במעלה המדרגות ופתחתי את הדלת של חדרי, טורקת אותה אחרי. נשענתי על הדלת כשגבי מופנה אל החדר והתנשמתי.
"דני?" שמעתי קול מאחורי והסתובבתי בבהלה. כנראה שתובל התעתק ישר לחדר בתום השיעור. חייכתי מיד וקפצתי עליו בחיבוק ענקי.

"מה קרה" שאלתי בדאגה כשראיתי שהיא לחוצה.
"מה איגי רצה" שאלתי מלטף את שיערה מנסה להרגיע אותה

לא יכלתי להתאפק והתנפלתי עליו בלהט. לא יכלתי לעזוב אותו. הוא זרם כהלכה, כמו שאומרים.
---------
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי יותר מאוחר, כשאני שכובה לצדו, נשענת על כתפו.
"אני בסדר... יהיה בסדר," הרגעתי אותו בחיוך, למרות שנראה היה שיותר ניסיתי להרגיע את עצמי.
"את יכולה לספר לי," הוא אמר וליטף את כתפי.
"סתם... איגי סיפר לי משהו מזעזע," אמרתי, משפילה את מבטי. לא יכולתי להביט בו אפילו.

"מה הוא אמר" שאלתי בדאגה.
"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל"

"אז זהו.. שאני לא," אמרתי במבט מושפל ובלעתי את רוקי. ואז קמתי והתחלתי לאסוף את הדברים שלי אל תוך המזוודה.
"מה את עושה?!" קפץ תובל בתגובה.
"אני כל- כך מצטערת," אמרתי, קולי שבור. את המטאטא שלי לא לקחתי. הוא יהיה מתקדם מדיי עבורם.
"דניאל-" הוא קם והחזיק בידי, כאילו מנסה לשכנע אותי לא לעזוב. "זה משהו שאמרתי?" הוא שאל בקול שבור.
"לא.. זה שום דבר שקשור א- אליך," מלמלתי והמשכתי לזרוק דברים למזוודה בפיזור, מותירה את ידו יתומה באוויר.
"מה? דניאל!" הוא קרא ואחז בכתפי, לא מוכן להרפות. התחלתי לרעוד בלי שליטה. כל- כך רציתי לחבק אותו, אבל לא יכולתי. יכול להיות שכשאני אחזור הוא כבר לא יהיה. דחפתי אותו מעליי והכנסתי למזוודה את החולצה האחרונה שהייתה מחוצה לה, וניגשתי לסגור אותה.
"דניאל?" הוא שאל, קולו מתחיל לרעוד.
"אני כל- כך מצטערת," אמרתי, נושכת את שפתי בחזקה.
"דניאל, אל תלכי, אני אוהב אותך," הוא כרע ברך אל מולי והרים את ראשי להביט בו. הסטתי את מבטי ממנו. "בבקשה, רק תספרי לי מה עובר עלייך, אנחנו נוכל לעבוד על זה," הוא מחה את דמעותיי. יכלתי להרגיש טעם של דם בפי, נשכתי את שפתיי חזק מדיי, אבל לא יכולתי להפסיק.

הרגשתי שעוד שניה אני הולך לבכות.
"אבל מה עשיתי מה קרה" שאלתי.

לא יכלתי להביט בפניו.
"אני מצטערת." דרכתי על המזוודה שלי כדי לסגור אותה ואז הרמתי אותה והתקדמתי אל עבר היציאה.
"ככה את עוזבת אותי?" הוא שאל ולא יכולתי להתאפק והסתובבתי אליו מלאה דמעות בעיניים.

"את לא הולכת לא עד שתסבירי לי למה" אמרתי וחסמתי את היציאה והרגשתי את הדמעות מטפטות מהעיניים שלי.

"אני מצטערת," אמרתי ונפלתי אל הרצפה בחוסר כוחות. נגעתי ברצפה ומלמלתי בלחשננית.
'אנחנו אחרייך בכל מה שתחליטי,' אמר לייקר, הנחש הקטן של קרוליין, קרוליין מאחוריו. הודיתי לו בלחשננית ושניהם זחלו אל תוך הכיסים שלי.
"אני אשאיר לך את טיגר, שישאר לך איזשהו.. זיכרון," אמרתי, מנסה לחייך. הכלבלב הקטן התחיל לילל והביט בי בעיניים עצובות. פניתי אל תובל, סוף- סוף מביטה בו. "תזכור שאהבתי אותך," אמרתי בכאב. "עדיין. עדיין אוהבת."
תפסתי את המזוודה הענקית שלי והתעתקתי, בשארית כוחותיי, אל משרדו של איגי.

התיישבתי על המיטה חושב על מה שהרגע קרה.
הכל קרה כל כך מהר רגע אחד היינו במיטה ורגע אחר היא עזבה אותי.
טיגר התקרב אלי, "בוא חמוד עכשיו זה רק אני ואתה" אמרתי בעצב

"את מוכנה, יקירתי?" שאל הפרופסור איגי כשראה אותי במשברי.
"אני מוכנה," אמרתי ואספתי את עצמי.
"אני אניח לך להשתנות, הנה המדים של גריפינדור," הוא אמר והניח אותם בשתי ידיי. לא יכולתי לזוז, פשוט המשכתי לבכות. "אל תקשי על עצמך, המטרה מקדשת את אמצעיה..."
"זה באמת כל- כך כל- כך חשוב?" שאלתי, כבר לא יכולה לראות מרוב דמעות.
"אם זה לא היה חשוב לא היינו מבקשים ממך לעשות את זה, את הרי אוכלת המוות הכי קרובה אל הלורד. בגילך, בכל אופן. ובת גילך אנחנו צריכים, את מושלמת למשימה," הוא ניסה לעודד אותי. "רק תנסי לתאר לעצמך עולם בו הלורד שולט,וכל זאת רק בזכותך," הוא חייך אליי.
"אבל הקרבן שאני עושה כאן.."
"עדיף ממוות של הרבה אנשים," אמר הפרופסור איגי בנוקשות.
"אני מניחה שאתה צודק," אמרתי ובלעתי את רוקי שוב.
"קדימה, תתעשתי על עצמך. תתלבשי, תשני את צורתך," הוא הטיח בי.
"אז... תלך מפה או משהו," אמרתי.
"אני אצא, אחזור תוך חמש דקות, תהיי מוכנה עד אז," הוא אמר ויצא ממשרדו. בחוסר ברירה החלפתי את מדי בית- הספר, ונזכרתי שעוד השארתי כמה מדים בתוך המזוודה אז כשסיימתי להתלבש התחלתי לנבור בתוך המזוודה, מוציאה את כל מה שקשור לסלית'רין ומשנה את צורתו שיתאים לגריפינדור.
"אני בוגדת... אני כל- כך בוגדת... אני שונאת את עצמי..." מלמלתי לעצמי. איך אני מסוגלת לעשות דבר כזה?!
'המטרה מקדשת את אמצעיה," שמעתי את קרוליין מלחששת.
"כן... המטרה מקדשת את אמצעיה.." חזרתי אחריה בלחשננית. כשסיימתי איגי חזר למשרדו. רק חמש דקות עברו? נראה כמו נצח.
"את מוכנה?" הוא שאל.
"אני לא..." הצבעתי על עצמי.
"תשתני," הוא אמר. שלפתי את שרביטי והחלתי לשנות את צורתי. כל פרט ופרט שיניתי. הייתי כעת נערה בגובה בינוני, בהירה ומנומשת, בעלת שיער אדמוני ארוך במיוחד ועיניים ירוקות. ירוקות כשל האויב.
"שלום, לילי אוואנס," אמר הפרופסור איגי בחיוך. "תמיד הגנת עליי בתור נער מפני חבורת הקונדסאים. כעת תורך להגן על הטוהר בעולם."

הסתכלתי על החדר זה היה החדר של דניאל שאני עברתי אליו.
"אני אשאר פה" שאלתי את עצמי לא בטוח אם אני אוכל להחזיק מעמד בחדר הזה.

מחיתי את דמעותיי מפניי המנומשות כעת. זה היה מוזר, היה לי אף אחר, זר. אפילו עצמות הלחיים שלי היו שונות. העור שלי היה יותר רך ועדין, האצבעות שלי יותר ארוכות ופחות קשיחות, היא לא ספורטאית בכלל. העברתי יד על זרועי. כל השרירים המחוטבים נעלמו סתם כך, בקסם אחד. כל הקימורים שלי השתנו, אפילו השיער הרגיש אחרת. כבר לא היה לי שיער מעוצב בתלתלים, הוא היה חלק עכשיו. חלק, וארוך הרבה יותר. וג'ינג'י, זה מוזר. כל השנים האלה של להכיר את עצמי, עברו, חלפו להן. אני כבר לא מכירה את עצמי יותר. וזאת אני החדשה. אפילו לא דניאל. לילי. ליליאן. אפילו לא פגשתי את אחותי, פטוניה, מעולם. רק שמעתי עליה סיפורים. אבל אני אסתדר, לא?

יצאתי החוצה בודק לפני זה שאין לי סימנים לזה שבכיתי.

"אז יוצאים?" שאל איגי, משנה את צורתו שלו עצמו לנער קטן ועכברי.
"אפשר להפרד מכולם בפעם האחרונה?" שאלתי בתחינה. "בבקשה, אתה חייב לי," אמרתי. הוא שתק לכמה שנייה.
"טוב. אני אתן לך חצי שעה," הוא אמר. "גם אני צריך להגיד להתראות," הוא משך בכתפיו ושלח ינשוף קטן לזמן מישהו אל משרדו. יצאתי מהמשרד והתעתקתי אל חדרי, הוא לא היה שם. יצאתי מהחדר ורצתי במורד המדרגות, מחפשת אותו בחדר המועדון. בדרך נתקלתי בבלורדס. הייתי שמחה לראות אותה.
"בובה שלי," אמרתי בצער וחיבשתי אותה.
"מי את?! תלכי מפה! גריפינדורית!" קראה בלורדס והעיפה אותי ממני בקסם.
"מה? לא! אני לא גריפינדורית! הי, תרגעו!" קראתי אל עבר הסלית'רינים שקמו ממקומם, כולם באים לתמוך בבלורדס. ביניהם זיהיתי את תובל.
"אני לא מכיר אותה," אמר אחד הסלית'רינים.
"אני מכיר אותה, מה את עושה פה? את לא אמורה להיות כאן," אמר תובל בכעס. "את אמורה להיות במקום אחר, לפני הרבה מאוד זמן," הוא אמר.
"אני לא מי שאתה חושב שאני," ניסיתי להסביר ופניו התבהרו פתאום.
"אני אטפל בה," הוא אמר לכל האחרים. העברתי בכולם מבט אחרון אחד, מתעקבת על פניו החדים של מאלפוי, והרשתי לתובל לכפות את ידיי בקסם ולהוביל אותי אחריו החוצה.
"אני לא יכול לראות אותך ככה," הוא לחש.
"אני לא יכולה להיות אחרת," לחשתי בחזרה, לא רוצה שהאחרים ישמעו.
"בואי נלך מפה," תובל אמר, התיר את הקשר שבידיי והתעתק, מחזיק אותי איתו, החוצה, אל האגם.

"את יכולה להסביר לי מה קורה כאן" שאלתי בעצב.
"מה החלטת לעבור לצד שלהם"

"אני לא יכולה להסביר. רק, תבטח בי. הכל לטובה," אמרתי וליטפתי את לחיו. סוף- סוף מגע מוכר. הוא נרתע מעט.
"מצטער, אני לא יכול ככה.." הוא מלמל.

"מתי את חוזרת" שאלתי

"מה? ממש עוד מעט! אתה בכלל לא תשים לב שנעלמתי!" הבטחתי בחיוך. "זה סתם.. הפרידה היא יותר בשבילי..." אמרתי, מנסה לא לבכות. באמת שקיוויתי שאני אחזור.

"אז למה עשית לי את זה הבוקר" שאלתי נזכר בעצב במה שקרה

נשכתי את שפתי. איך אני אמורה לנסח את זה? איך אני אומרת לו שאולי אני לא אחזור.. לעולם?
"ליתר ביטחון," חייכתי חיוך עצוב.