שרשור סלית'רין!

"תראה את כל האסיפה הזאת סביב לילי בטח מדברות עלי" אמרתי מחייך

"את משתמת הרבה בבדיחה הזאת," אמרה טרייסי במבט תוהה.
"זאת לא בדיחה," אמרתי ולגמתי מהקפה שלי.

"אך זה יום מאושר" אמרתי בחיוך לעצמי מפרע את השיער שלי

"את עורגת לדיונון הענק?" שאלה טרייסי בתמהון.
"מטאפורה, טריי," הסבירה קרלין.
"אני אלך לשלוח מכתב נחמד, אם לא אכפת לכם," אמרתי ועזבתי את הקפה שלי שם. ידעתי שלילי תמיד שותה קפה, אבל שנאתי את זה, אז החלטתי לנטוש אותו באמצע.
"אוואנס!" שמעתי מאחוריי. נדרשו שלוש קריאות כדי שאבין שאני צריכה להסתובב; עוד לא ממש התרגלתי לשם.
"פטיגרו," אמרתי.
"עזרה בשיעורים?" הוא הזכיר לי.
"יש לי שעה חופשית עכשיו, אתה בא לספריה?" שאלתי והוא הנהן.
"איך מתקדם?" הוא שאל אותי בלחש.
"אני לא מסוגלת לצאת עם הבן- אדם הזה. הוא אדיוט מוחלט, יותר מדי... פוטר," אמרתי בגועל.
"את תיאלצי לשרוד, לסבול," הוא אמר בנוקשות.
"אני יודעת..." נאנחתי בחוסר רצון.
"יום שבת בערב את תצאי איתו לארוחת ערב, מובן?" הוא שאל.
"מה? שבת הזאת?! אבל-"
"המטרה, תזכרי את המטרה!" הוא אמר.
"אני מניחה שאתה צודק. חי זקנו של מרלין, רק שיבין, תובל," אמרתי ועצמתי את עיניי בגעגועים.
"הוא יבין, הוא בצד שלנו, זוכרת?" הוא הזכיר לי והנהנתי בצער. "עכשיו, בואי נראה כמה טובה את בשיקויים באמת," הוא חייך חיוך ממזרי ונכנסנו לספריה.

"טוב יאללה בואו נעשה משהוא" אמרתי בשיעמום

"סוורוס סנייפ הצעיר בשעה שלוש," לחש לי איגי בחיוך.
"חתיכת אטרקציה," אמרתי בחיוך דומה. "אילו הוא ידע כמה גדול הוא הולך להיות כשהוא יתבגר... אגדה," אמרתי בהערצה.
"מה את מסתכלת, אוואנס?" שאל סנייפ הצעיר בבוז.
"דיי," אמרתי ברוגע. "תפסיק להיות כל- כך אנטי," אמרתי קצת בכעס.
"ואת והחברים הקטנים שלך ימשיכו להיות אנטי נגדי? לא נראה לי," הוא אמר ביהירות.
"איזה חברים?" שאלתי במבט חמוץ וסנייפ הצביע על איגי. "אני עוזרת לו בשיקויים, סנייפ," אמרתי באותו המבט החמוץ.
"אז ככה קוראים לזה היום?" הוא שאל והאף המעוקל שלו הוביל אותו החוצה.

הלכתי וראיתי את סנייפ במדשאות.

"לילי," שמעתי אחוריי והסתכלתי מעלה. זה היה לופין. "א- אני צריך לדבר איתך, לבד," הוא אמר והסתכל על פיטר.
"הספיק לי להיום, נראה אותך בארוחת הצהריים," הוא אמר בחיוך עכברי ויצא במהירות מהספרייה.
"כן?" שאלתי אותו, כאילו לא דובר בדבר אלא בשיחה מקצועית.
"איך את מסוגלת?" הוא שאל במבט מתענה.
"רם, אני לא רוצה שום קשר עם אף אחד עכשיו. מובן? אני סתם לא הרגשתי נעים עם ג'- פוטר, אלין וקרלין עשו לי שיחה ארוכה על זה שאני צריכה להיות יותר נחמדה אליו, והחלטתי לנסות את זה. זה לא אומר שהולך לקרות ביננו משהו," הבהרתי. נראה כאילו הוקל לו. "ומצד שני, אני גם לא מתכוונת שיקרה ביני לבינך משהו."
"כבר קרה," הוא אמר, נמנע מלהביט בעיניי. יכולתי לחוש שדמעות עולות בעיניו.
"רם, מה שהיה היה. קרה המון בקיץ הזה, והרבה דברים השתנו. בעיקר אני," אמרתי, מנסה לחשוב על מה להגיד.
"מה כבר יכול היה לקרות שתשתני ככה, שפתאום לא תרגישי דבר יותר?"הוא שאל בעיניים אדומות. לפתע זה הכה בי; הלילה ירח מלא. נשכתי את שפתי בבהלה.
"היה לי.. רומן," אמרתי, מתחילה לרעוד. הניסיון שלי עם זאבי- אדם לא היה נחמד. "אני מצטערת, אני חייבת לרוץ," אמרתי לפתע וקמתי משם במהירות, אוספת את חפציי בחפזה והולכת משם.

"סוונחוס" קראתי בקול צוחק והוא הסתובב נבהל.

יצאתי אל המדשאות, ובדרך מצאתי את שותפת החדר החמישית שלי, נימפדורה.
"יש קרב בחוץ!" היא קראה בהתרגשות.
"קרב?" שאלתי בתמהון. כבר תיארתי לעצמי איזה כוח סלית'ריני נגד כוח גריפינדורי. לא טעיתי בהרבה. בלק ופוטר, נגד סנייפ, לבדו.
רצתי לכיוון.
"אקספליארמוס!" קראתי בעצמה והלחש שלי העיף את שני השרביטים של הגריפינדורים אל היד שלי.

*מאמי אני מתכוון לסיטואציה מהקטע שהארי רואה את לא לוקחת להם את השרביטים*

"סוורנחוס אתה רוצה להגיד לנו מה אתה חושב כרגע" אמרתי והורדתי את מכנסיו בקסם.
"עזוב ג'יימס יש דברים שגם אנחנו לא רוצים לראות" סיריוס אמר
"צודק רף כף" אמרתי צוחק והרמתי לו אותם חזרה כשהוא האדים.

*הסצנה הזאת הייתה בסוף השנה החמישית שלהם, אחרי בחינת הבגרות בהתגוננות מפני כוחות האופל ולפני הבחינה בשינויי צורה. יש לי זיכרון טוב, זאת סיטואציה אחרת, אנחנו בשנה השישית שלהם*

*טוב בסדר חח..*
*אין לי מה להגיב בואי נבטל את הסצינה הזאת חח.. התכוונתי אליה*

*לא נורא, תלמד לזרום =]*
"מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים?!" צרחתי עליהם בכעס.
"נו, ליל, אל תהרסי את הכיף, מותק," אמר ג'יימס בפיוס.
"אל תקרא לי מותק," אמרתי בלחישות כועסות והסתובבתי ללכת.
"היי, מה עם השרביטים שלנו?!" קרא סיריוס.
"תוכלו לקבל אותם אצל הפרופסור מקגונגל,"אמרתי. אני כזאת שחקנית טובה.

"מי זאת פרופ' מקגונגל" שאלתי לא מבין ורצתי אליה מפלח לה את השרביט שלי ובעזרתו מביא את השרביט השני לסיריוס.

הכשלתי אותו והוא נפל ארצה.
"אקפליארמוס!" קראתי בשנית והשרביטים התעופפו להם אל תוך ידי בקלילות. "אל תתעסק איתי, פוטר!"
הוא קם וניקה את גלימותיו.
"אני אוהב איך שאת משחקת אותה קשה להשגה," הוא אמר בחיוך ממזרי.
הסתובבתי אליו בעצבנות.
"תשכח מזה, פוטר, פשוט תשכח!" כמעט צרחתי והלכתי למשרדה של הפרופסור מקגונגל.

*מאמי פרופ' מקגונגל לא נמצאת בתקופה הזאת*

"מה היא רוצה" אמרתי והוצאתי שרביט אחר מהכיס שלי וכך גם סיריוס.
"טוב שהשתמשנו בשרביטים של ילדים מהשנה הראשונה אה?" סיריוס שאל צוחק.
"כן" אמרתי והסתכלתי לכיוון שלילי הלכה בו בעצב

*היא כן לימדה... היא סיפרה על כמה שסיריוס וג'יימס היו תלמידים מבריקים בספר השלישי, כשהארי שמע אותה, את פאדג', את פליטיק, האגריד ומדאם רוזמרטה בסביבות חג המולד בהוגסמיד... כשהוא גילה שסיריוס ואבא שלו היו חברים קרובים... יש לי זיכרון טוב =]*
"העלמה אוואנס?" היא קראה לי להכנס.
"אלה שוב פוטר ובלק, החרמתי להם את השרביטים," אמרתי וזרקתי אליה את שני השרביטים.
"טוב עשית. אני אדאג להם לעונש לסוף השבוע הזה. נראה כמה הם יהנו בלבלות את ערב יום שבת שלהם בניקוי קדרות בשביל הפרופסור סלגהורן, בלי קסמים," היא אמרה בנוקשות ויצאה ממשרדה, משאירה אותי שם לבד.
"לא, רגע!" קראתי. ערב שבת אמור להיות לנו דייט, סוג של.
היא הסתובבה אליי במבט שואל.
"בסוף השבוע מתחילים האימונים של הקוודיץ', אני בטוחה שאת לא רוצה שהם יפסידו אותם," תירצתי.
"את האימון הם לא יחמיצו." היא אמרה קצרות, פנתה להסתובב, הלכה שני צעדים והסתובבה בחזרה. "אני שמחה לראות שאכפת לך ממצב קבוצת הקווידיץ' שלנו, אוואנס. אני בטוחה שתשמחי לשמוע כי פוטר הוא הקפטן החדש, אני אבשר לו את זה אחרי שאתן לו את העונש לסוף השבוע," היא אמרה והלכה משם.

ראיתי את פרופ' מקגונגל מגיעה אלינו .
"שלום פרופ' " אמרתי ברצינות
"מר פוטר ומר בלק ביום שבת אתם נשארים לעזור לפרופ' סלוגהרן לנקות את הקדרות שלו" היא אמרה.
"מה אבל למה" שאלתי עשה את עצמי לא מבין וחוסם את המחשבה שלי.
"בגלל זה" היא אמרה והרימה את שני השרביטים שלילי נתנה להם.
"מה זה פרופ'" שאלתי עוד פעם לא מבין.
"אלה השרביטים שלכם שמיס אוונס החרימה עקב התעללות בתלמיד" היא אמרה.
"לא הם לא" אמרתי קצת נעלב " א' לא התעללנו באף אחד וב' הנה השרביטים שלנו" אמרתי ואני וסיריוס הרמנו שרביטים מאותרים באיתורים יוקרתיים.

הייתי בחדר המועדון של גריפינדור, מנסה להכין שיעורי בית בכשפומטיקה, מקצוע שמעולם לא למדתי.
"היי, צריכה עזרה?" שמעתי מעליי.
"האמת שכן," אמרתי והרמתי את מבטי. זה היה לופין. "אבל, אולי עדיף שלא.."
"אל תהיי מגוחכת. השיעורים של השבוע היו באמת קשים," הוא אמר והתיישב לידי.
"טוב, נו," אמרתי בכניעה והוא התחיל להסביר לי כל מני דברים שהבנתי בערך. כשסיימנו את השיעורים סוף- סוף, בלק ופוטר נכנסו לחדר המועדון בחיוכים מנצחים.
"הו, לילי, לילי," אמר בלק בחיוך. "האיום הקטן שלך לא עזר."
"מה הכוונה? אתם אמורים לקבל ריתוק לכל סוף השבוע!" קראתי.
"מסתבר שהשרביטים שהיו אצל הפרופסור מקגונגל לא שלנו, הו, לילי, לילי," הוא חייך ונחת על הספה הקרובה לאח בחיוך.

"אל תעלבי בכל אופן את יודעת ששום דבר שאני עושה הוא לא לפגוע בך" אמרתי וחזרתי לשמוח עם סיריוס.

גלגלתי את עיניי, וזה לא חמק מעינו של רמוס.
"תתעלמי ממנו, הוא יכול להיות חתיכת אדיוט לפעמים," הוא אמר.
"הייתי רוצה שרק.. יפסיק להיות כזה אדיוט, שיפסיק להטפל לאנשים סתם כך," אמרתי. לא האמנתי שזה יוצא מפי.
"כן, צריך להגיד לו את זה מתישהו," הוא אמר בהיסח דעת.

"ירחוני מה אתה יושב שם כמו צנון בוא תחגוג איתנו" אמרתי בזמן שאני וסיריוס קפצנו ליד האח.

"עוד מעט," הוא קרא אליו, עוד מסכל עליי. הרגשתי לא נוח.
"איזה יופי, ירח מלא!" קראה מישהי שהציצה מחוץ לחלון. לופין, בלק, פוטר ואיגי (שנראה כמו פטיגרו)הסתכלו אחד על השני במבטים לחוצים.
"חייב לעוף," הוא אמר והסתכל עליי במבט אחרון. הוא עשה תנועה כלשהי לכיווני ונעצר, ואז הוא התקרב אליי שוב ונשק ללחיי.
"ביי," מלמלתי בשקט.

"ירחוני" אמרתי קצת בלחץ וכולנו רצנו במהירות לכיוון הערבה המפליקה שברגע האחרון הצלחנו להכנס עד שרמוס הפך לאיז שאב.
הפכנו לאנימגוס שלנו והתחלנו להעביר את הלילה כמו כל חודש.