שרשור סלית'רין!

"טוב אם זה כל כך חשוב לך" אמרתי וזימנתי את המטאטא שלי.

יצאנו אל האימון וחכינו לשאר הנועמים שיגיעו.

*אז מעכשיו את תוסיפי את המילה נועם לכל דבר חח.. ?*
"תראי החדריי הלבשה ריקים" אמרתי כאילו סתם.

"לא עוד הרבה זמן," אמרתי בחיוך כשחברי הקבוצה התקרבו לחדרי ההלבשה.

"נוו באמת כבר חשבתי שזה יהיה כיף" אמרתי אבל דניאל הסתכלה עלי במבט שיכל להרוג אותי.
"סתם צחקתי" אמרתי נבהל מעט והיא נרגעה

התחלתי את האימון, שמה דגש על הדברים שאמר לי הקפטיין של התותחים מצ'דלי שצריך לשפר. החלטתי שאני לא נותנת להם הפסקה עד שיתחילו השיעורים, כך שכולם התעייפו דיי מהר.

הרגשתי שאני צריך לתת דוגמא לשאר השחקנים בקבוצה לכן התאמנתי הכי חזק שיכולתי

בסופו של דבר נשמע הצלצול להפסקת הצהריים ושחררתי את כולם למקלחות.

"אימון טוב" אמרתי בחיוך לדניאל שהייתה קצת המומה ורצתי למקלחות

היה לי חשק להמשיך לעופף על המטאטא שלי, אז המשכתי לטוס. טסתי דרך החישוקים במהירות כזו שמי שהסתכל מהצד לא יכל לראות אותי, אפילו לא שובל של אבק מאחורי.

יצאתי מהמקלחת התלבשתי והלכתי החוצה

לפתע הרגשתי כי משהו מושך אותי אל מחוץ למגרש הקווידיץ', ובאותה המהירות המסחררת טסתי דרומה, הרבה יותר ממה שצריך.

ראיתי את דניאל עפה אל מחוץ למגרש ואז למחוץ לבית ספר.
עליתי על המטאטא וטסתי אחריה.

עצמתי את עיניי בחזקה, מנסה לעשות את זה כמה שיותר מהר לפני שאני אתקע בחומה של בית הספר והתעתקתי אל מגרש הקווידיץ' הקטן שמחוץ לבית שלי.
כשפקחתי את עיניי ראיתי מולי עץ גבוה במיוחד ונאלצתי להסתובב פנייה חדה כדי לא להתקע בו, להאט ולנחות. ברגע שמצאו רגליי את האדמה איבדתי את ההכרה.

"דניאל" צעקתי כשראיתי אותה מחוסרת הכרה על הדשא והתעתקתי אליה במהירות.
"את בסדר מה קרה" שאלתי אותה בדאגה כשהיא התעוררה.

*איך ראית אותי אם התעתקתי משם?*
התעוררתי בחדר מואר ומוכר.
"היא עור- התעוררה!" שמעתי קול צפצפני ומוכר.
"בילי?" שאלתי.
"כן עלמתילי?" שאלה גמדונית הבית.
"מה אני עושה פה?" שאלתי והיא התחילה להסביר לי.

ישנתי בחדר שלי

"אבל מה משך אותי ממגרש הקווידיץ'?" שאלתי את עצמי יותר מאשר אותה, אבל היא התעלמה מהשאלה והמשיכה לטפל בי. היא התעתקה למטה וחזרה עם מגש ענקי מלא בכל טוב.
"באמת שאני לא רעבה," אמרתי בהתנצלות.
"גבירתילי מוניקה אמור אמרה לבילי לבשל לדניאל, אז עלמתילי אכול- תאכל," אמרה בילי בקולה הצפצפני.

עברו כבר כמה שעות ודניאל לא חזרה

חזרתי למחרת בבוקר, וכרגיל, יכולנו לדלג על השלב של להסביר הכל לפרופסור איגי.
"איפה תובל?" שאלתי את עצמי כשנסנתי היישר לארוחת הבוקר.
"דניאל!" נשמע קולו מאחוריי. הסתובבתי והוא רץ לחבק אותי. "איפה היית?!" הוא שאל בבהלה אבל העדפתי שלא לספר לו, אני לא צריכה שהוא יקפוץ לאיזו סכנה עכשיו.
"אמא שלי מצאה אותי באמצע בית הספר ואמרה לי לבוא אליה, מהר... מצטערת שעזבתי בלי להודיע," אמרתי כשראיתי שהוא נעלב.
"מיס שאנל?" שמעתי והסתובבתי שוב לראות את פרופסור איגי, הפעם. "אחרי ארוחת הבוקר ארצה לראות אותך במשרדי," הוא אמר בשלווה.
"אבל יש לי לחשים-"
"הם יסתדרו בלעדייך."

"לא אני לא" אמרתי "ומאיפה הוא יודע שאני מתייחס לעצמי ברבים?" שאלתי בצחקוק.

"הוא התכוון לשיעור, תובי? זה שיש לי על הבוקר? אפילו הוא קצת חושב מעבר לזה שאנחנו זוג," אמרתי ועטפתי אותו בשני ידיי לאחר שהפרופסור הלך. "אתה תשרוד היום בלעדיי, יש לי הרגשה שהוא צריך לדבר איתי על דיי הרבה נושאים." אמרתי בהתנצלות.

"אני אשתדל" אמרתי ונישקתי אותה

הלכתי לכיוון משרדו של פרופסור איגי.
"בוקר טוב, העלמה שאנל," הוא אמר בחיוך מקבל פנים.
"בוקר טוב," אמרתי, קצת לחוצה, והתיישבתי מולו, חושבת, מה עשיתי הפעם.

*דני זה לא ממש משהוא שאני יכול להגיב עליו*