אי בודד- המשחק

ליילה-
"אני אומרת שקודם נמצא את המקום, ואחר כך נדאג לחפצים," אמרתי והסתכלתי על שגיא שחזר, מבוהל קצת.

"הם ליד המעיינות" אמרתי שהגעתי אל כולם "ואיפה הנחתי את זהה" אמרתי מתחיל לחפש במחנה "אהא הנה זה" אמרתי והחזרתי את האקדח למקומו בתוך המכנס

אליזבת'-
"בו!" קראתי מאחורי כולם והם נבהלו. "נו, באמת, באמת חשבתם שהם ימצאו אתכם כל- כך מהר כשאני משגיחה עליכם?" חייכתי. "זאת הייתי אני שם, ליד המעיינות, שגיא, מצטערת שהבהלתי אותך. אבל אתה מתחיל לקלוט את הקטע של לשרוד!" אמרתי בקופצניות. "טוב, אז מצאתי לכם מקום נחמד שתוכלו להיות שם כמה לילות, עד שנמצא לכם מערה מספיק גדולה שתכיל את כולכם," אמרתי.
"מה קרה ל'לחזור לפני שהשמש זורחת בשלמותה?'" שאלה ליילה.
"אני אסתדר בחסות השמש," אמרתי בחיוך. "היא כבר רגילה אליי, אבל אליכם היא לא, אז כדאי שתתחילו לזוז, תקחו איתכם את הדברים החשובים ביותר."

ממש לא היה לי כוח לעוד יום של הליכות. לקחתי איתי שני שקי שינה ואת האקדח.
התחלתי ללכת אחרי אליזבת

הובלתי אותם בדרך עקיפה אל אחד העמקים, למקום שהם בטח ובטח לא היו חושבים להגיע אליו, הירידה אליו הייתה מסוכנת.

*למה האי כזה ענק?!*

התחלנו ללכת חרייך והפעם הלכתי עם ליילה ביחד

*אפשר תקציר קטן של מה שקרה מההודעה האחרונה שלי?*

*חח תקרא לבד, זה לא כזה הרבה*
סחבתי את אחת הגיטרות שהבנים התעקשו לקחת, וכמה חבלים שהתעקשתי אני לקחת, הרי רק להכין אותם לוקח יום שלם. שגיא כל הזמן שלח לי מבטים מחוייכים, והרגיע אותי.

*אני אגיב בלי קשר חח.. >< רק לאן הולכים חח.. ?*

*למקום מחסה יותר טוב..*
בסופו של דבר הגענו אל הירידה אל העמק.
"אז אני אומרת שנרד שלב שלב, כמו מעין תחנות, אני ארד ראשונה, שגיא יעביר לי את הדברים שלי ושלו, ואז הוא יירד, ואז אני ארד עוד שלב, ודניאל תרד אחריו, תעביר לו את הדברים שלה, והוא יעביר לי את הדברים שלנו, ככה לאט לאט נעביר הכל."

התחלנו לרדת לכיוון העמק כשלפתע שמענו רעש צורם וחזק מין צפירה חזקה מאוד

שזה נגמר כולם הורידו את הידיים מן האוזנייים שלהם "מה זה?" שאלתי מופתע שלא היה לי מושג מזה

"או מי זה" שאלתי את אליזבת' בחשש (תבחרו מישהוא)

*מה מישהו מזה מי זה מה הולך פה?*

"פשוט תמשיכו לרדת," אמרתי, מתחילה לרעוד, וירדתי עוד שלב. שגיא הושיט לי את הדברים שלנו, הנחתי אותם על הסלע והמשכתי לרדת. לא שמעתי את הקולות האלה המון זמן.

דניאל ההגישה לי את הדברים שלה וירדתי עוד שלב.
מסרתי שוב את דברי לאליזבת ודניאל מסרה ל את שלה

אחרי חצי שעה בערך, כשהצל החל להיות ארוך, הגענו כולנו אל העמק. הוא לא היה גדול, אבל היה שם מספיק מקום לכולם.

"אז פה אנחנו הולכים לגור?" שאלתי
"רק בנתיים" אליזבת ענתה
"מזאת אומרת רק בנתיים?" שאלתי
"אני יחפש לכם מקום יותר טוב שבו לא יוכלו בכלל למצוא אותכם" היא השיבה.
"טוב בסדר " אמרתי ביאוש.

"בינתיים תאכלו משהו," אמרתי והלכתי לטפס על העץ הקרוב, לראות אם יש מישהו בסביבה.

"אפילו ים אן פה" אמרתי לכולם
"המקום הזה לא משהו לדעתי" הוספתי

"מצטערת שלא הצלחתי למצוא מקום יותר טוב, בינתיים זה מה שיש," אמרתי בשקט.
"כן, מה אתה מתלונן? לפחות כאן אתה בטוח!" הגנה עלי דניאל.

"טוב מצטער" אמרתי וחיפשתי אוכל על העצים.

קפצתי מהעץ.
"אין אף אחד בסביבה. אני די מופתעת שהם לא עלו עלינו, יש עקבות בכל מקום. הלילה יירד גשם, אז עד אז אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד. מאוד מאוד," אמרתי והתחלתי לחפש על שיחים פירות שהם לא רעילים.

"צריכים לגמור לבנות את המכסה שלא ניהיה וחלים או משהו" אמרתי ואני ושני התאומים התחלנו לבנות אוותו.

"מי שלא עושה שום דבר, שיבוא לעזור לי עם האוכל," מלמלתי ולימדתי את שתי הבנות איך מבדילים בין פירות רעילים לפירות הראויים למאכל.