אי בודד- המשחק

"אתה לא בעמדה של לדרוש" אמרתי כועס מתקרב לעברו, דבר שגרם לו להתיישב בחזרה איפה שישב
"והילדה די חכמה... זה באמת צמח מרפא" אמרתי
"עכשיו... מאיפה אתם באמת? אתם חברים של השבט המקומי?" שאלתי

"אני נראית לך שחורה?" שאלתי בכעס. "אני בכלל בלונדינית, וגם ת'ומס. ויש לי מבטא בריטי. איך אתה לא רואה את זה?" שוב איבדתי את הקול, הם הביטו בי במבט לא מבין.
"הצלחתי להבין שהיא אומרת שאני בלונדיני," מלמל ת'ומס. "בכל מקרה, לא, אנחנו לא חברים בשבט המקומי הזה. הם האנשים שלא מפסיקים לרדוף אחרינו? כי אם כן, אתה יכול להגיד להם שאין טעם, אנחנו לא אכילים או משהו כזה.."

*אה מה הולך חח?*

*תקרא לבד, לא התדקמנו יותר מדי*

צחקתי
"בישבילם אתם כן..." אמרתי
"רגע... זאת חרב שלהם" הילד אמר לפתע
"אתה אחד מהם!" הוא אמר כועס
"כן בטח... אני מת לאכול אותך... אני גנבתי את זה מהם" אמרתי

*אוקי איפה אני בקטע הזה XD*

*בא להציל אותנו? =]
שומע מן רעש וצרחות, וחושב אולי מששהו לא בסדר?
תאלתר =]*
גלגלתי את עיניי.
לחצתי לעצמי את הבד אל הגרון, מנסה לא לאבד את ההכרה. ניסיתי לכחכח בגרוני, אבל זה כאב מדיי.

*תומי זה תובל? ודניאל תגיבי... אני מחכה לתשובה*

*כן..*

שמעתי רעשים מוזרים בתוך השיחים 'שיט םה כאן' חשבתי לעצמי.
שלפתי את האקדח שלי והתחלתי ליתקדם לכיוון הרעש.
התחבאתי מאחורי השיחים וראיתי אל אליזבת ות'ומס מאחורי עץ ודמות לא מוכרת מצמידה להם חרב באיום. התגבנתי לאט לאט מאחוריהם הדמות המוזרה הפנה אלי את גבה.
הגעתי אליו מאחורה שמתי את האקדח לכיוון ראשו ודרכתי תא האקדח שהוא היה מוכן לירי והאיש המוזר שמע אותי וישר הפיל את החרב מידי.
"בואו לפה" אמרתי להם הם עמדו מאחורי , והאיש המוזר נעמד לפני שהוא מרים ידיים.

ניסיתי להוציא מילה מפי, אבל זה לא עבד בדיוק. ביד אחת הצמדתי את הבד אל הגרון שלי, וביד השנייה טפחתי על כתפו של שגיא, מורה לו שהכל בסדר. הוא הסתובב אליי, מבחין בבד ספוג הדם בבהלה.
"מה הוא עשה לך?" הוא קרא, לא מוריד את האקדח.
"אחי, אל תירה בו. הוא יודע דברים," אמר ת'ומס.
תפסתי בידו של ת'ומס, שיסתכל עליי, והצבעתי לכיוון המערה.
"בואו ניקח אותו אל המערה, הוא גם ככה שבוי שלנו עכשיו," לחש ת'ומס ושגיא הנהן.

ת'ומס קשר את האיש המוזר בידיו מאחורי גבו והובלנו אותו אל המערה שאני מצמיד לו את האקדח לגב..
כל הדרך הוא דאג לך ששאת בסדר ולא עזב אותך לרגע אחד.

"אתם פטתים" אמרתי
"שתוק" זה עם האקדח אמר
"תגיד את זה להם" אמרתי, הוא הרים את מבטו וראה שמקיפים אותנו כעשרים אנשים שחורים עם קשתות מכוונות אלינו וחרבות
"האקדח הקטן שלך לא יעזור לך עכשיו" אמרתי

"תמיד יש תוכנית ב' " אמרתי והדגשתי את ה- ב' בעודי מסתכל על ת'ומס.
ישר הוא ואליזבת התחילו לרוץ אך כל האנשים עם הקשתות נשארו איתי ועם האיש הזר.
"תהנה לך איתם" אמרתי לאיש הזר והתחלתי לרוץ משם וכנראה שהוא רץ ישר אחרי.
הדבקתי בקלות את ת'ומס ואליזבת "המחנה של האלו עם הרובים קרוב בואו לשם אין ברירה אחרת זה היכ קרוב!" אמרתי להם תוך כדי ריצה

גלגלתי את עיניי ותפסתי בידו של ת'ומס.
"קפוץ!" קראתי בשארית כוחותיי ותפסתי בידי השנייה ענף של עץ, מניפה את שנינו כלפי מעלה, ומפילה את חתיכת הבד מטה. נחתנו על הענף בשלום, ולשגיא ולנער המוזר לקחו כמה שניות עד שהבינו לאן נעלמנו, ואז קפצו אחרינו.

"נראה לך!" צעקתי אליו בחזרה ורצתי למקום מסתור, ידעתי בידיוק איפה הם לא ימצאו אותי, רובם רצו אחריהם כי לו היה את הרובה. פתאום ראיתי אנשים באופק, זה היה הנערים, שנינו עשינו חצי מעגל והגענו לאותה מערה

"אתה אחד מהם הוא שלא?" שאלתי את האיש המוזר שהיה איתנו.
כיוונתי אליך את האקדם ושאלתי בקול רםם יותר " אתה אחחד מהם או שלא?" והפעם שאלתי בעברית.

*שגיא אל תקרא לי איש מוזר... אני גם מישראל אז אני לא נראה מוזר כל כך...*

"כנס כבר" דחפתי אותו פנימה
"אתה רוצה שהם יראו אותנו?!" לחשתי בטון צועק, הוא כיוון אלי את האקדח, העפתי את האקדח מידו עם בעיטה והוא נזרק לצד השני של המערה
"עכשיו שנינו נעזוב את האקדח והכל יהיה בסדר" אמרתי

"טוב אבל אני חייב אותו כאמצעי הגנה" אמרתי לו בעברית והלכתי לקחת אותו.

הייתה לי סחרחורת.
"את לא הפלת את החולצה, נכון?" קרא ת'ומס לפתע. "לא, די," הוא התחיל למלמל, לא יודע מה לעשות. התמקמנו על ענף עבה ומוסתר טוב, והוא לחץ את ידו אל גרוני, סוגר את הפצע באצבעותיו.
"אני צריכה שתתפור לי את זה," אמרתי בלי קול. הייתי צריכה לחזור על המשפט כמה פעמים כדי שהוא יבין מה אמרתי, ולבסוף הוא הבין.
"איך אני אשיג חוט ומחט או משהו?" הוא שאל בפחד.
"במערה שלי יש תיק של עזרה ראשונה, עם השנים למדתי איך להשתמש בה," הפעם הוא הבין בפעם הראשונה מה אמרת.
"את תסתדרי כאן לבד חצי שעה?" הוא שאל בחשש.
"אין ברירה." אמרתי, עוצמת את עיני.
"לא, אני לא עוזב אותך כאן."
"אל תעשה שטויות. לך למערה ותחזור, אני רגילה לפציעות שכאלה, אני סתם.. לך כבר." לבסוף הוא החליט ללכת, ונשארתי לבד על צמרת העץ.

החזרתי תא האקדח לתוך מכנסי ועמדתי ליד הבחור שמסתבר היה די נחמד.

ליילה-
אחרי ששגיא לא חזר מהחיפוש אחרי ת'ומס ואליזבת', החלטנו לצאת כולנו אחריהם. הלכתי לפני כולם בתוך הג'ונגל, מתפללת שהוא בסדר.

"טוב... הם לא ימצאו אותנו... עוד חצי שעה נוכל לצאת" אמרתי בעיברית

*אני מישראל*

"איפה מצאתם את כל הנשק הזה?" שאלתי לפתע, רעיון עולה במוחי.
"באיזו מערה לא רחוקה מכאן, את לא רוצה להשיג עוד נשק, נכון?" שאל תובל בחשש.
"יש לנו ברירה?" שאלתי במרירות ודניאל לא נראתה מרוצה מהעניין.תובל עבר להוביל, הוא הוביל אותנו למערה. הגענו אליה כעבור כמה דקות, ונכנסנו לשם בזהירות ובשקט, נזהרים שלא למשוך תשומת לב. לפתע מישהו קפץ מולנו, עם רובה דרוך לכיווננו.
"אמאלה!" דניאל צרחה ותובל משך אותה אליו.
"הנה אתה!" קראתי, דמעות מציפות את עיניי וקפצתי לחבק את שגיא, מורידה את הרובה מידו.

*אנחנו אמורים להיות במערה אחרת אבל לא משנה....*

חיבקתי אותך כאילו לא ראיתי אותך חמישי שנה.
נישקתי אתוך בכל מקום שרק יצא לי.
"אה כן תכירו זה אלעד והוא גם מישראל וד רודפים אחרינו אנשים אני לא מבין איך לא ראו אותכם אמרתי מבולבל עדיין מחבק אותך

"משהו עם תחושות בטן.." מלמלתי. "זה והעובדה שאנחנו מלוכלכים כל- כך שיוצא שאנחנו בצבע של האדמה," גיחכתי והוא נישק אותי ארוכות.