שרשור realife

"דבר," אמרתי לבסוף. "אבל אני לא מבטיחה שאקשיב."

"בצד בבקשה לא פה.." ניסיתי להסביר

"אני לא מסתירה שום דבר ממורג בכל מקרה," אמרתי, לא עוזבת את חברתי.

"זה חסר תקווה ממילא" אמרתי מיואש "את גם ככה לא תקשיבי לי" הלכתי משם לחפש את עצמי במקום אחר.

"תני לו ללכת, אם לא אכפת לו לא לדבר איתך, הוא לא שווה את זה," לחשה מורג והמשכתי להתייפח.

הלכתי לים . המקום היחיד שאולי שמה אני יוכל לסדר לעצמי את המחשבות.
שכבתי לי על החול החם וסידרתי לעצמי את המחשבות והבנתי. היא הדבר הכי חשוב לי בחיים אי לא יכול לוותר עליה.
התחלתי לחזור חזרה לפנימיה שבדרך מישהו זרק לכיווני אבן.
זרקתי עליו את האבן חזרה ויתפתחה מריבה בינו לבינו שחברה שלו עומדת בצד וצופה.
הצאתי עליו את כל העצבים שהיו לי ושפטו שיניתי לו את עיצוב הפנים. עד שהמשטרה לא הגיעה לא הפסקנו ללכת מכות.
בסוף יצא שהוא פונה לבית חולים ואותי לקחו למעצר.
"זה הפאקינג יום הכי גרוע בכל החיים שלי" חשבתי

כשחזרנו לחדר אלעד קפץ עליי.
"החבר שלך במעצר!"
"מה? הוא לא החבר שלי יותר," אמרתי בכעס.
"דניאל, זה לא זמן לשטויות. אני לא צוחק!" הוא ניסה לשכנע אותי לעשות משהו בעניין.
"נו מה אני יכולה לעשות? שילמד קצת לקח," אמרתי בכעס והטחתי את עצמי על המיטה שלי, מתהפכת עם הגב לכל האנשים בחדר.

אחרי מעצר של 24 שעות שבו רק תובל ואלעד ביקרו אותי חזרתי לפנימיה.
נכנסתי לחדר והכל היה רגיל כזה כמו בפעמים קודמות.
לא היה לי כח לכלום באותו רגע רק רציתי לישון שינה טובה ולהשלים את שעות השינה שלא היו לי ממש במעצר.
יתקלחתי ונכנסתי למיטה.

כשסוף- סוף יצאתי מהחדר, השתדלתי להתחמק מכולם. היה ברור לכל חברי הלהקה שחזרות איתי לא הולכות להתקיים בקרוב, ובלי גיטריסטית מובילה וקלידנית, הם לא יוכלו להחזיק את הלהקה.
"היי, שמעתי שהתפרקתם."
"דין!" קראתי בשמחה, סוף- סוף פנים מכרות שאני לא שונאת. הוא החלים דיי מהר מהפצעים שלו.
"בעיות פנימיות? יש טעם לשאול? זה קשור למה שקרה בחדר החזרות?" הוא שאל בחשש שיש לו קשר כלשהו לזה.
"כן, לא, ובעקיפין," עניתי על שאלותיו לפי הסדר. "ויותר מזה לא תוכל להוציא ממני, מר עיתונאי."

ישנתי לי וקמתי בשעה מאוחרת. נכנסתי למקלחת שטפתי פנים ויצאתי לסיבוב קטן ברחבי הפנימיה . ליתר דיוק חיפשתי אאותך.

"תפסת אותי. אני מעריץ גדול שלכם, ואני פשוט לא אוכל לתת לכם להתפרק. אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לעזור לכם לחזור?" הוא שאל.
"אני חוששת שזה כבר מעבר למה שאתה יכול לעשות.." אמרתי בצער.

"אני חושב גם ככה" אמרתי מאחוריך "צריכים לדבר" אמרתי לך
"לדבר על מה בדיוק?" שאלת בצורה קרירה.
"את יודעת טוב מאוד על מה" אמרתי .

"אני אלך," מלמל דין בחוסר נוחות והתחמק משם.
"מה?" שאלתי בקוצר רוח.

"אני כבר יודע מה עשיתי" אמרתי והשפלתי את מבטי.
"את לא מבינה כמה אני מצער אני לא יכול לחיות בלעדייך אפילו רגע אחד. אני כל הזמן מדוכא אני שבור מבפנים ואני רק וחשב עלייך על מה שגרמתי לך על האבל שנגרם לך בגלל שהייתי דפוק" אמרתי מנסה להסביר שדמעות עלו בעיני

"תמיד ידעת לבחור מילים טובות," אמרתי בכעס.

"אני יודע גם עכשיו שתא כל החיים שלי ושאני לא יכול בלעדייך " אמרתי והתקרבתי אלייך מעט

"אוף, שגיא, די עם השטויות," אמרתי אבל לא התרחקתי ממנו.

"איזה שטויות? מה שטויות כל מה שאני אומר אני מתכוון לכל מיל שלי". הסברתי
"את לא מבינה כמה ני אוהב אותך והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך" אמרתי ויתקרבתי אליך עוד והיינו כבר ממש צמודים.

"מאוחר מדי," אמרתי, מרגישה את גוש הדמעות בגרון עולה וחונק אותי. הסתובבתי ומחיתי דמעה סוררת שברחה מבין עפעפיי. "כבר פגעת."

"אני יודע אבל אין לך מושג כמה אני מצטער על זה, אני באמת מצטער, תביני אני לא כול בלעדייך, אני לא שווה כלום בלעדיך, את כל החיים שלי. אמרתי וחיבקתי אותך מאחורה.

"אז למה הרסת את זה?" שאלתי בכעס, מסירה את ידיו מעליי.

"אני לא כל כך ידעתי מה אני עושה את יודעת" ניסיתי להסביר.
"אם זה היה אני את יודעת טוב מאוד שלא הייתי עושה כלום אם אף אחת!" המשכתי ואמרתי "אני אוהב אותך ורק אותך את החיים שלי!!!" ניסיתי להסבירלך. כנראה שכעסת יותר מידי אבל לפחות אני יודע שנצליח ליתגבר על זה מתישהו.

"פשוט שכח מזה, בסדר? נראה שלא יהיה קשה לך להמשיך הלאה." אמרתי בקרירות והלכתי.

"דני" אמרתי מספסל שישבתי עליו כשראיתי אותה.
"מה" היא אמרה בעצבנות.
"את לא יכולה לכעוס עלי אני לא אתן לך" אמרתי מחייך אליה.

"אדיוט אחד," מלמלתי והתיישבתי לצדו. "איך יכולת להרשות לו לעשות את זה? ואיך יכולת להרשות לעצמך לעשות את זה?" הטחתי בו אגרוף חלש.