שרשור לי ולתובל- המשך =]

*חח.. אצלי יש *
"תחשבי עלי" אמרתי בחיוך נישקתי אותה ופניתי ללכת

"זה הכל?" שאלתי, כאילו נעלבת על הנשיקה הקטנה והצמדתי אותו אליי בתשוקה, מנשקת אותו מכל הלב. כשהתנתקתי ממנו הוא חייך חיוך דבילי, בטחח כמוני.
"נראה אותך אחר- כך," הוא אמר והלך.

"שתקי כבר" אמרתי צוחק והתיישבתי ליד נטע (ככה נקרא לה)

"הנה את," תפס אותי תם בידי וגרר אותי אחריו, לא בכוח, אל כיוון אולם ההתעמלות.
"היי, מה יש לך?" שאלתי קצת בכעס.
"אמרתי לך, אני צריך לדבר איתך," הוא אמר, משתדל לא להביט בפנים שלי.

בשיעור*אין לי הרבה להגיב*

"אז תדבר, אבל אני לא מבטיחה שאענה," אמרתי בשקט. נדמה היה כאילו הוא שכח מה הוא רצה להגיד, כי הוא לא דיבר במשך כמה שניות.
"אני.." הוא התחיל לבסוף.
"אתה.." חזרתי אחריו.
"אני אוהב אותך," הוא אמר לבסוף, ממש מהר. הייתי בשוק, לא ידעית מה להגיד.
"א-"
"אני יודע שאת לא מרגישה אותו דבר, אבל את יודעת... חשבתי.." הוא מלמל, עדיין לא מסתכל בפניי.
"אני עם תובל עכשיו," אמרתי בשקט.
"כן, נכון. איזה אדיוט אני. מצטער," הוא אמר ורץ משם.

ראיתי דרך החלון את יותם רץ.
"מה קרה לו" חשבתי

פתאום נזכרתי שאני מאחרת לשיעור הסטוריה, ורצתי, חושבת על תירוץ נאות בדרך. נכנסתי לכיתה מתנשפת כשהבחנתי שהמורה בכלל עוד לא הגיע. נרגעתי והתיישבתי ליד לירן. לא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה ליד אולם ההתעמלות, גם לא הייתה לי הזדמנות. המורה נכנס לשיעור.
תם לא נכנס לשיעור, והמורה הכריז שזאת כבר הפעם השנייה שהוא לא נמצא בשיעור שלו, ושבפעם הבאה זה יפגע לו בציון.

היה שיעור טוב אפילו דיי מצחיק המורה החדש היה דווקא חביב

"אוקיי, מה קרה לתם?" שאלה לירן בהפסקה. שלוש החברות הטובות שלי תפסו אותי אחרי השיעור וגררו אותי לדבר איתן בתור למוכר בקפיטריה, לירן הזמינה את כולנו לארטיקים.
"לא יודעת.." מלמלתי בשקט.
"אל תשקרי, ראינו שהוא גרר אותך לשיחים!" קראה שיר, מבט ממזרי על פניה.
"לא לשיחים! לידם, בדרך לאולם הספורט!" הגנתי על עצמי.
"בקיצור, מה עשיתם שם?" שאלה ירדן.
"סתם.. הוא רצה לדבר איתי," אמרתי והגיע תורינו.
"6 שקל," אמר המוכר הערס, איציק *מבוסס על סיפור אמיתי XD*.
לירן שילמה וכולנו לקחנו את הארטיקים ויצאנו מהקפיטריה.
"על מה דיברתם?" שאלה לירן שהוציאה את הארטיק שלה מהעטיפה.
"סתם.." מלמלתי.
"אני שמעתי שהוא בוכה. זה לא היה סתם." אמרה ירדן ברוב חשיבות של יודעת הכל.
"בוכה?" שאלתי. כאב לי עליו. "איפה הוא?" שאלתי אותה והיא משכה בכתפיה.
"בכל מקרה, על מה דיברתם?" שאלה שיר שהייתה קצרת רוח, אבל תובל הציל אותי, הוא בדיוק הופיע וקדמתי את פניו בחיבוק.

"היי" אמרתי בחיוך.
"מה קרה" שאלתי שכולן הסתכלו עלי ברשעות

"סתם, שום דבר מיוחד," אמרתי, מעיפה בהן מבט ומשכתי משם את תובל.

"עשיתי משהוא" שאלתי לא מבין מסתכל על הבנות שהתרחקנו משם.

"לא, אלה הן, הן סתם מקנאות בי שיש לי אותך," אמרתי בחיוך והצלחתי לשכנע אותו. "יש לך שעה חופשית עכשיו?" שאלתי והוא הנהן במרץ.

"איזה כיף זה שהמורות חולות" אמרתי בחיוך.
"כאילו בשבילנו לא בשבילן" אמרתי וצחקתי קצת.
"מה קרה" שאלתי שראיתי שהיא נראית קצת מוטרדת.

"סתם... כן," מלמלתי, לא בדיוק יודעת מה אני אומרת.

"היי את בסדר?" שאלתי מלטף את שיערה וקצת דואג.

"כן, בטח," אמרתי והוצאתי חיוך, קצת בכוח.

"נוו את יכולה לספר לי" אמרתי קצת בשקט וברצינות

"נו, אבל לא קרה כלום," ניסיתי לשכנע אותו.

"דני אני רואה עליך שמשהוא מציק לך" אמרתי מסתכל לה בעיניים.
"תספרי לי?" שאלתי

"שום דבר לא מציק לי," אמרתי והתיישבנו על ספסל כלשהו מאחורי בית הספר.

"אז אולי מישהוא מציק לך" שאלתי וידעתי שהיא מבינה למי אני מתכוון

"מה פתאום?" שאלתי, לשלול במהירות את מה שהוא חושב.

"טוב" אמרתי מאמין לה אבל עדיין חלקיק של מחשבה על זה נשארה אצלי.
"בואי הנה" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה.