אי בודד- המשחק

"מה אתה אומר?" שאלתי את אלעד" אפשר כבר לצאת מפה?" אמרתי בעודי מחבק את ליילה.

"לא יודע... איפה המחבוא שלכם?" שאלתי
שגיא היסס אבל ענה לבסוף: "לא רחוק מפה... אפשר להגיע אליו בתוך עשר דקות ריצה" הוא אמר
"אז אפשר לצאת... אבל לפני זה... אני רוצה לדעת מאיפה הגעתם באמת?" שאלתי נחרצות
"אמרנו לך כבר... מישראל..." שגיא התעקש
"אבל זה לא יכול להיות... כולם מתים... גם ליילה..." אמרתי לעצמי אבל הם שמעו

*ליילה הייתה החברה שלי שמתה... אני יודע שיש כבר מישהי בשם ליילה אבל אני אוהב את השם... חוץ מזה שזה לא יפריע*

"מזתא אומרת ליילה פה מה יש לך הנה היא" אמרתי והצבעתי עליה.
"לא זאת לחברה שלי קראו ליילה והיא מתה" הוא אמר והביט על הריצפה.
"רגע מה כולם נהרגו בישראל?!" שאלתי אותו המום
"אה כן מה לא שמעתם?" הוא ענה לי
"מזאת אומרת כולם מה איך למהה?" התחלתי לשאול הרבה שאלות.

לא יכולי להגיד מילה. עצמתי את עיני בכאב, נושכת את שפתיי, והצמדתי את ראשי אל חזהו של שגיא, מתעקשת לא לראות את פני העולם כרגע.

ליטפתי תא שיערה של ליילה ודמעות החלו לעלות בעיני.
אלעד לא הוצציא מילה מהפה כך שכבר ידענו מה קרה ושבעצם כולם מתו.

"אז איך זה שאתה חי?" שאל אותי אחד הנערים
"אני היחיד ששרדתי מסירת ההצלה שיצאה מהחוף... ליילה, החברה שלי הייתה איתי בסירה... אבל..." הפסקתי לדבר הרגשתי מחנק בגרון, עבר הרבה זמן...
"כדי שנתחיל ללכת" אמרתי בשקט והתחלנו ללכת, כולם היו שקטים

*אוקי אני ממש לא קורא את כל זה !! תקציר בבקשה*

*ח אלעד יצטרף אלינו... הוא קצת הרבה... חתך לאליזבת תא הצוואר..
ת'ומס רץ להביא לה עזרה ראשונה.
אני ליילה תובל דניאל ואלעד נמצאים בתוך מערה עכשיו...*

דניאל-
"כמה זמן אתה כבר כאן?" שאלתי בשקט. "אנחנו כאן בערך שבועיים, ואנחנו יצאנו בסירות מהחוף אחרי איזה פיצוץ שהיה ליד המועדון שלנו. יכול להיות שבאיזור שלך כולם מתו, אבל אצלינו נשארו המון אנשים בחיים, אין סיכוי שכולם מתו כשעזבת, כי אנחנו עזבנו אחריך, ועוד המון נשארו בחיים!" התעקשתי.

"גם אני כאן שבועיים, אבל אני הספקתי לשמוע רדיו... אתם מבינים, לקחתי רדיו לפני הפינוי בסירות, שמעתי שמודיעים על פתיחת מלחמה גרעינית וישראל נפגעה... אני לא חושב שמישהו..." הפסקתי לדבר, הם הבינו

"כן אבל מלחמה גרעינית אתה יודע אפשר להינצל לא נראה לי שכולם מתו בטוח יש אנשים שהם עוד בחיים" אמרתי מקוה שאני צודק.

*wtf!! מה זאת אומרת חתך לה את הצוואר ? באיזה סיטואציה אני נמצא כרגע?*

*א' - יש אל שליזבת ות'ומס.. אלעד חתך לה את הצוואר והיא מחכה לך על איזה עץ שהייתם עליו שברחתם ואליו הגעתם.. אני הלכת להביא עזרה ראשונה כדי לתפור לה את זה...

ב' - תובל ודניאל שנמצאים איתנו איתי ליילה ואלעד.. שאלעד מספר לנו שכולם נהרגו בישראל כי פצצת אטום פגעה בא...*

"אני חושב שלא הייתי מדיוק מספיק כשאמרתי פצצה... רוסיה ואיראן שיתפו פעולה והן פגעו בישראל בכמה פצצות אטום, הם דאגו לכסות את כל השטח... אם נשארו ניצולים, הם ספורים על האצבעות" אמרתי

"אבל כולם פונו, נכון?" שאלתי בתקווה.
אליזבת'-
סוף- סוף ת'ומס הופיע מבין הענפים של העץ שעליו הסתתרנו.
"אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה לבד," אמרתי והופתעתי לשמוע שהקול שלי חזר. ת'ומס הנהן והגיש לי את הערכה שהוא הביא מהמערה שלי. תפרתי את עצמי מבלי לראות ממש מה אני עושה, רק להרגיש, ות'ומס היה בהלם.
"זה הכל," אמרתי, עווית כאב ענקית על פניי. "זה יהיה בסדר.." מללמתי ובידיים רועדות החזרתי הכל אל קופסת הפלסטיק המצהיבה.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל.
"כן," הנהנתי והצצתי למטה. "לא עקבו אחריך? לא נתקלת באף אחד?" שאלתי הוא הניד בראשו לשלילה. "אז אני חושבת שאפשר לחזור למערה.

לא עניתי רק השפלתי את מבטי

"אני כל כך שמח שאת בסדר" אמרתי בדאגה וחיבקתי אותה לא רוצה לעזוב

"כן, אני בסדר," מלמלתי, מגחכת במבוכה הרחקתי אותו ממני. "בוא פשוט נחזור."

"בסדר" אמרתי קצת מובך מזה שהיא הרחיקה אותי ממנה והתחלנו ללכת לכיוון המערה

"היי, איפה כולם?" שאלתי כשנכנסנו למערה, שהייתה ריקה.

"עוד כמה יש ללכת?" שאלתי את הנערה
"בערך מאה מטר" היא אמרה
"אוקיי... השבט יודע איפה המחבוא שלכם?" שאלתי אותה

"ממש לא.. אליזבת' מכירה את האי הזה יותר טוב מהם אני חושבת," אמרתי בביטחון והמשכתי ללכת בשקט. "היא גדלה פה לבד, וכל מה שהיה לה הוא האי," אמרתי, נזכרת בסיפורים שהיא סיפרה לנו סביב המדורה.

בדרך כל הזמן חיבקתי את ליילה ולא עזבתי אותה לרגע .
הגענו למערה וראינו שם את ת'ומס ואליזבת.

"הנה אתם!" קראה אליזבת'. היא נשמעה מלאת הקלה.
"מה הוא עושה איתכם?!" קרא ת'ומס והצביע על אלעד בכעס.
"מה קרה לך, אליזבת'? את מלאת דם!" קראתי.
"לא עכשיו," היא אמרה, לא מסיטה את מבטה לשנייה מאלעד. "בואו ניכנס קודם כל."

"הוא גם מישראל" התחלתי להסביר מה קרה "הוא מהחברה הטובים" אמרתי להם "אה ו.. ו.... וכולם בארץ הם... הם.." לא הצלחתי להגיד את זה ועיני התמלאו דמעות מהר מאוד.