אי בודד- המשחק

חייכתי, מצחקקת.
"אתה חושב שאתה יכול לאיים עליי? האי הזה שייך לי," אמרתי.
"רגע, אני מכירה אותך!" קפצה הנערה עם השיער השחור הארוך וחיטטה בכיסה. היא הוציאה דרכון מרופט ובלוי. היא פתחה את העמוד הראשון והציצה בתמונה. "זאת את מהמטוס! את התרסקת כאן!"
"כן," אמרתי, לא מופתעת שהיא מצאה את הדרכון שלי.
"בקושי מזהים אותך פה.. בת כמה היית כאן?" היא שאלה.
"עשר," אמרתי בפשטות. הבנים ביקשו להציץ בדרכון.
"אליזבת' קלירווטר," הקריא אחד מהבלונדינים. "תאריך לידה, ה15 לאפריל, 1992. מאנגליה."
"זה נכון," אמרתי, מזדקפת.
"מה עשית על מטוס לבדך, אליזבת'?" שאל הבלונדיני השני.
"מי אמר שהייתי לבד?" אמרתי, מגחכת ולא מפרטת.

"טוב זה לא הדבר שהכי חשוב עכיו שאתם יודעים" אמרתי והלכתי להציץ ולראות מה הולך בחוץ

"תתרחק משם," אמרתי לנער הברונטי והוא שלח בי מבט חשדן. "אם אתה לא יודע איך להסתכל משם נכון, הם עלולים לראות קצה אף או אצבע," אמרתי בשקט.

"מה נותן לנו שאנחנו פה? יש עוד יציאה משהו? רובים נשקים איך שרדת פה בכלל?" התחלתי לשאול המון שאלות מבולבל

"שום נשק לא יעזור לך אם אתה לא יודע את הבסיס של ההישרדות," אמרתי בשקט.
"מה?" הוא נראה עוד יותר מבולבל.
"זה שתסתובב עם הרובים הגדולים האלה שלך סתם יכביד עליך. אתה יכול לרוץ מהר יותר בלעדיהם. אני לא אומרת שהבסיס להישרדות הוא הבריחה, אבל זה בהחלט חלק חשוב מתוכה. להילחם בחזרה, יש דרכים אחרות. ובקשר לאיך שרדתי כאן במשך כל השנים הללו? בדיוק בדרך שבה אתם תשרדו עד שיבוא מטוס ויציל אתכם. אם בכלל."

הלכתי וישבתי לי בצד . פשוט שתקתי לא יכולתי להוציא מילה מפי.
אחרי יומיים שלא נזכרתי פיתאום נזכרתי בו בחאי הגדל. מה עלה בגורלו מה איתו הוא בכלל חי? התחלתי לחשוב אם עצמי ולא הוצאתי מילה.

אחת הבנות נזכרה שהם לא הציגו את עצמם, אז היא אמרה לי את השמות של כולם.
"אז הגעתם לפה באורח מסתורי או בסירה?" שאלתי את ליילה.
"בסירות.. אני לא יודעת כמה את מעודכנת, למעשה, אני חושבת שאת לא ממ מעודכנת, אבל יש מלחמה. ואנחנו המטרה העיקרית, אז ניסו לפוצץ את המועדון שלנו, הצליחו... ואת הפליטים שלחו בסירות למקום מבטחים.. הסירה שלנו נסחפה והגענו לכאן," היא סיפרה לי.
"יש איים שאם תבקרו בהם תודו לאל שלכאן הגעתם," אמרתי בשקט והיא נראתה רגועה יותר. "חוץ מהאנשים האלה שמסתובבים כאן ומסיטים אנשים להרוג, אין כאן ממש סכנות. אולי חוץ מחיית טרף אקראית," אמרתי כבדרך אגב.

המשכתי לשבת בצד ולערער במחשבותי עד שכבר לא יכולתי יותר.
נכנסתי עמוק יותר לתוך המערה עד שמצאתי פינה ממש שקטה שמה הדמעות התחילו לרדת מתוך עיני.

"אני חושבת שכדאי שנעשה משהו, אננו לא יכולים פשוט לשבת פה ולא לעשות כלום," אמרה דניאל.
"את צודקת," אמרה אחותה. "מה אפשר לעשות?" היא שאלה אותי.
"בינתייים רק להעביר את הזמן, עוד אי אפשר לצאת," אמרתי, מקשיבה לשקט שבחוץ. "לפנות ערב תוכלו לצאת, כשקשה לראות, אבל בשעה שלא תזדקקו ללפידים."

אחרי שעה ארוכה שבא ישבתי לבד בפינה בתוך המערה התחלתי לסרוק אותה.
גיליתי הרבה פתחים שיש למערה מה שאומר שיש הרבה כניסות שבסופו של דבר הם יגלו אותנו.
חזרתי אל כולם כדי לשמוע מה אנחנו עושים להיום.

הצצתי החוצה.
"עוד חצי שעה בערך תתחיל השקיעה, ואז תוכלו לחזור למחנה שלכם. ובעצם, אולי עדיף שלא תחזרו לשם, תעבירו את המחנה שלכם למקום אחר, מוסתר יותר טוב," אמרתי והלכתי אל תוך המערה. בפינה אחת יכולתי להציץ דרך סדק שהוסתר מאחורי שיח, שלא הפריע לי לראות מה קורה על החוף. חזרתי אל כולם.
"אתם יכולים לחזור למחנה שלכם בינתיים, אבל אל תשתהו שם הרבה זמן."

"מה יוצאים?" שאלתי שבדיוק חזרתי

"עוד כמה דקות תוכלו לצאת," אמרתי ופניתי להביט בשאר. "תלכו על סלעים, תלכו מכופפים. יש לכם איזו ביצה בדרך, אל תעשו את השטות של ללכת מעליה, אם תפנו ימינה שם תראו המשך של סלעים, זה קצת גבוה אבל אתם תסתדרו. תיזהרו לא להחליק. אם אתם רואים את האנשים ההם, תקפצו לביצה. מובן?"

"אני לא מאמין שבכלל הגענו למצב הזה" אמרתי מבואס.
"טוב עוד מעט יוצאים אה.." אמרתי ובדקתי שהאקדח שלי מוכן ודרוך

"לא כדאי שתקחו את אלה, אתם עלולים לירות אחד בשני בטעות," אמרתי בשקט. "זה כבר קרה. האדמה הזאת לא יציבה במיוחד. רעידה אחת ואתם יורים ביקיריכם." הם החליפו מבטים מפוחדים. "אבל אם זה גורם לכם להרגיש בטוחים יותר..."

"האמת שזה גורם לי לרגיש הרבה יותר בטוח שהדבר הזה נמצא עלי" אמרתי ושלפתי את האקדח.
"טוב יוצאים?" שאלתי את כולם

שני הבלונדינים הנהנו. הבנות, מצד שני, נראו מפוחדות.
"אל תדאגי," אמרתי לדניאל, הגבוהה מבינהן. "לכל דבר יש פעם ראשונה. את עוד תתרגלי לסכן את החיים שלך על האי הזה."
"למה זה לא מעודד אותי?" היא מלמלה.
"רוצה מילות עידוד? הם ישמרו עלייך, ואני אשים עליכם עין," אמרתי והצבעתי אל עומק המערה.

טב קדימה" אמרתי ויצאתי ראשון בודק את השטח והולך מקופף לראות שהכל בסדר.
"קדימה צאו אחד אחד" אמרתי תובל יצא אחרי ואחריו שני הבנות מאסף היה ת'ומס ששמא מאחורה ולאט לאט התחלנו לתקדם.

דניאל- טיפסנו על הסלעים בזהירות, הלכתי מאחורי תובל, ומאחוריי ליילה. מדי פעם עצרתי לוודא שהכל בסדר איתה, דאגתי לה שתיפול.

אני זה שהוביל בראש ופיתאום ראיתי חבורה של ילדים שמסביבם שלוליות דם על הריצפה "טוב ני מציע לכם לא ליסתכל על זה אבל תישארו ערניים" אמרתיונראה היה שכולם התחילו לפחד פיתאום

מתוך המערה ראיתי את החבורה מתחילים להסס בקשר להמשך המסלול. החלטתי לבוא ולעזור להם. חמקתי החוצה מבין השיחים אל האבנים, ובמיומנות טיפסתי עליהם, כך שהדבקתי אותם תוך כמה דקות.
"אלה היו אנשים שלא נזהרו מספיק," לחשתי מאחוריהם והנער הבלונדיני שמאחור הסתובב בבהלה, מכוון כלפי אקדח.
"אתה לא באמת מתכוון לירות בי אחרי שהסברתי לכם איך לשרוד, נכון?" שאלתי בחיוך. החבורה עצרה וכולם הסתובבו בפחד.
"מצטער..." הוא מלמל והוריד את האקדח.
"אינסטינקטים טובים, אגב, אבל הייתם צריכים לשים לב אליי עוד כשהייתי שם למטה. תארו לכם שלא הייתי אני.." הם נראו מבולבלים. "בכל מקרה, תמשיכו ללכת, אני אחפה עליכם מכאן, בפעם הקודמת, שאלה הלכו כאן," הצבעתי לחבורת הילדים שהתבוססו בדמם. "הם החליטו שאני אחת מהרעים והלכו על הדשא, מפטפטים בעליזות. אתם רואים מה עלה בגורלם. עכשיו, תמשיכו ללכת, תגבירו קצב, ואל תדברו!" אמרתי בלחש. הקשבתי לרעשים שמסביב. ציוץ של ציפורים, רחש של מים לא רחוק ישר, אבל קודם הם יצטרכו לעקוף את הביצה. שמעתי קולות של דיבורים, רחוקים, מאחורינו.
"הם רחוקים מהחוף, תמשיכו ללכת."

הלכנו וכולנו היינו די מפוחדים. בסוף הגענו אל הביצה ושמה אני נעצרתי ולא ממש ידעתי מה לעשות . חיכיתי שהילדה שאמרה לנו מה לעשות בתוא ותוביל אותנו

הם נעצרו.
"ימינה," לחשתי לת'ומס שעמד מאחורה והוא העביר את זה קדימה בלחישות.
"אין ימינה," שגיא לחש בחזרה.
"אוף.." מלמלתי והתחלתי לעקוף את כולם בזהירות, נעזרת בעצים שהקיפו את הביצה. קפצתי אל מול שגיא, ונראה שהוא נבהל קצת. פניתי ימינה אל סבך העצים. "בואו," לחשתי וטיפסתי על העץ הקרוב. הם הביטו בי בתמיהה, אבל שגיא המשיך אחריי. מעץ עליתי אל סלע מימין שהמשיך לשורה של סלעים שדרשו קצת טיפוס. "תיזהר לא להחליק, ותאמר את זה לחברים שלך. תאחזו בצמרות העצים אם צריך. הם גמישים, אבל הם ירככו את הנפילה שלכם."

"סכנת החלקה" אמרתי וצחקתי מעביר תא מה שאמרת לתובל שיעביר הלאה.
מהה?!" אמרתי שראיתי שהבטת בי במט של מה עובר עליך "צריך קצת צחוקים לפעמים לשבור את האוירה" אמרתי וחייכתי.
המשכתי לטפס אחרייך

"תוכלו לצחוק כשזה ייגמר." אמרתי והסתכלתי על סלע גדול שניצב שם. תמיד שנאתי את הסלע הזה. תפסתי בשקע אחד וטיפסתי מעלה, יד ואחריה רגל.