בחזרה אל העתיד!

"אנחנו לא נמות... וחוץ מזה, אני עדיין צריך לנצח אותך בעוד התערבות אחת" אמרתי

"באמת, על זה אתה חושב עכשיו?!" התרגזתי עוד יותר. "אני פשוט אשאיר אותך כאן."

צחקתי קצת
"על מה אתה צוחק?!" היא התרגזה
"זה פשוט... כל כך מתאים לך..." אמרתי ממשיך לצחוק

"אני שמחה שאתה משועשע. אני מניחה שאתה חושב שזה רק משחק, נכון? שאם יתפסו אותנו אז סתם יעלה לך מסך ענקי של "המשחק נגמר" ותוכל להתחיל אותו מחדש אם יתחשק לך, נכון? טוב, אלא אם כן המשחקים אצלכם מכאיבים באמת, זה לא משחק, אלעד."

"דניאל..." פתאום הפכתי לרציני
"בעוד מאה מטר יש סולם שיוציא אותך החוצה, משם תרוצי מהמתחם, תשאלי איך מגיעים לבית הסכם ברלין 8, זה הכתובת של הבית..." אמרתי
"מ'זתומרת אני?" היא שאלה
"אין מצב שאני יוצא מפה..." אמרתי

"יופי, הצלחת לשעשע אותי הפעם. אני לא נותנת לך את רגש ההירואיות הזה, פשוט אל תתלונן מכאבים כל הדרך, ולא תהיה לנו בעיה." אמרתי והמשכתי לסחוב אותו.

"אבל למה את רוצה לעזור לי... את גם ככה שונאת אותי..." אמרתי וראיתי שפניה האדימו מעט

"באת להציל אותי, אני לא אתן לך למות כאן..." מלמלתי בשקט והגענו לסולם. "אוקיי, תחזיק חזק, החיים שלך ושלי תלויים בזה."

"היי אל תזלזלי בי... אולי אני לא יכול לרוץ, אבל אני יכול לעלות סולם" אמרתי וטפסתי לאט יחסית

"סחתיין על העיקשות," אמרתי וטיפסתי אחריו.

הגעתי לקצה של הסולם ועליתי החוצה, עזרתי לדניאל לעלות אל הכביש. ידעתי שעדיין אנחנו בסכנה וכדאי שנגביר מהירות
"צריך למהר..." אמרתי מנסה ללכת מהר תוך כדי כאב חד ברגל

הלכתי הליכה מהירה.
"זה ילך יותר טוב אם לא תענה את עצמך ותישען עליי," אמרתי בשקט, הולכת לצדו.

"אל תדאגי לי..." אמרתי מנסה להסתיר את הצליעה שלי שהייתה די גדולה ואז נפלתי עליה

"בכלל לא.." מלמלתי בציניות ועזרתי לו להתאזן. "בוא נלך מפה כבר, לפני שיעלו עלינו..."

"יש עוד חצי קילומטר עד ליציאה מהמתחם..." אמרתי, אוהב את הרעיון של להישען על דניאל
"אל תתלהב יותר מידי" היא אמרה
"למה לא?" שאלתי

"הרבה דברים יכולים לקרות בחצי קילומטר, ואחריהם. והם יכולים לכלול אותי מעיפה אותך ממני, משאירה אותך כאן ופשוט בורחת." אמרתי וגלגלתי את עיניי.

"את לא תעשי את זה..." אמרתי
"אה כן, ולמה נראה לך?" היא שאלה
"כי את אוהבת אותי" אמרתי

"בשביל פסיכופת, אתה נורא מצחיק, הייתי אומרת." אמרתי וגיחכתי. "אל תיגרר, תעזור לי קצת."

"אני לא נגרר... וחוץ מזה אני יודע שאת מתה לנשק אותי עכשיו... אחרת למה נישקת אותי פעם?" שאלתי

"נסחפתי עם הרגע, עבר." אמרתי בפשטות והמשכתי ללכת.

"כן בטח... נסחפת עם הרגע קצת יותר מדי זמן וקצת יותר מדי פעמים, לא?" שאלתי מחייך

"מה שתגיד. עכשיו זה בטח לא הזמן להתווכח על זה, נכון?" מלמלתי קצת בכעס.

"ושוב את מכחישה..." אמרתי וגילגלתי עיניים

"אני לא מכחישה, כי אין למה להתכחש. מה שהיה ביננו זה היה סתם, להוציא לשגיא את העיניים וכאלה," אמרתי והתחלתי ללכת יותר מהר.

נעצרתי לרגע, לא ידעתי אם להאמין או לא
"נו בוא כבר..." היא אמרה ומשכה אותי, המשכתי להתקדם אבל השתחררתי מאחיזתה, דבר שקצת הפתיע אותה אבל היא לא אמרה כלום וגם אני