בחזרה אל העתיד!

אני במתח... הנה ה. הודעות האחרונות

"טוב... לא רציתי לספר לך את זה אבל אם משהו מסתבך במעבר בין זמנים הבן אדם שניסה לעבור זמן נכנס ליקום מקביל שכל מה שיש בו זה לבן... כלום... ושם הוא נשאר לנצח... הוא אפילו לא מת ממחסור במים או אוויר" אמרתי
"זה במקרה הטוב... במקרה הרע הוא נכלא בתוך הסיוט של עצמו לנצח" אמרתי
"הדרך היחידה להימנע מזה היא לקפוץ מעל זרם הזמן, לעבור את המימד הרביעי... ואם את תעלמי אז או שנשארת בזמן הזה או שאחת משתי האפשריות הקודמות" אמרתי לדניאל
"כשיו את מבינה למה אני לא נותן לכם לצאת?!" שאלתי כועס

"ואתה יודע כל כך הרבה על המסע בזמן הזה, נכון?! כי כל הזמן נוסעים אצלכם בזמן... ואתה יכול להחזיר אותנו בדיוק לזמן שבו היינו, לא?
אני מבינה שאתה כל כך בקיא בנסיעה בזמן שאין סיכוי שהיית מגיע לשנת 1955 בלי שום הכנה מראש... אוי,, איזה קטע... זה בדיוק מה שקרה!" צרחתי עליו.

"טוב אולי תפסיקו לריב?!" צרחתי בכל הכוח שהיה לי, והרגשתי שאני מאבדת את הקול שלי.

"לא ידעתי שזה מה שהוא עומד לעשות! חוץ מזה... לך קרה אותו הדבר!!! ואת עוד סומכת עליו שיחזיר אותכם הבית!" צעקתי

"הוא עשה ניסוי, הוא רצה לראות מה יקרה אם הוא יחזיר אותי אחורה בזמן. הוא הצליח, הוא רק לא חשב איך להחזיר אותי הביתה, ועכשיו אני צריכה למצוא אותו."

"כן בטח! ולמה נראה לך שהוא דובר אמת? אולי הוא רוצה לעשות עליכם ניסוי אחר?" אמרתי בכעס

"מה שבטוח, עליו אני סומכת הרבה יותר מאשר עליך," אמרתי בעוקץ.

"אני לא זה שהוציא אותך מהזמן שלך! אני לפחות מנסה להוציא אותך מכאן! את לא ממש תרמת, נכון?!" צעקתי

"אם היית נותן לי לתרום במשהו הייתי עוזרת," אמרתי בעצבנות. "בכל מקרה, אין לי כוח לריבים חסרי המשמעות איתך, אני מעדיפה לדבר ברוגע עם בל." אמרתי והתרחקתי ממנו לכיוונה של בל, שהייתה עם שתי ידיה צמודות לאוזניה עד עכשיו.

"יודעת מה... אם את כל כך רוצה ללכת... אז בבקשה!" צעקתי והורדתי את המחסום מהבית

*היה מחסום נכון? XD*

"תודה רבה, באמת, שגיא, בל, בואו, אנחנו עוזבים," אמרתי, לא מסיטה את מבטי מאלעד.
"אני.. אני לא בטוחה.." מלמלה בל.
"את מעדיפה להיות כלואה למשך שארית חייך?" שאלתי אותה. היא הביטה בי במבט חסר אונים. "אוף, אז.. שגיא?"
"אל תלכי," הוא אמר בשקט, לא דורש, מבקש.
"אתה לא בא איתי?" שאלתי, מתחילה לאבד ביטחון. הוא הסיט ממני את מבטו. "טוב, אז אני מניחה שאני לבד כאן," אמרתי והתקדמתי אל עבר הדלת.

"דניאל... את לא רואה מה קורה?" שאלתי אותה
"את עומדת להיעלם כשתנסי לחזור בזמן... גם בל ושגיא הבינו את זה..." אמרתי רגוע יותר

"בולשיט. הדוקטור הצליח להחזיר אותי אחורה בזמן פעם אחת, הוא יצליח שוב. עכשיו כל מה שנותר לי לעשות, זה למצוא אותו." אמרתי ויצאתי מהבית, אל רחוב שנראה לי ריק, עד שהבחנתי שהרעשים הגיעו מעליי. "יופי. מכוניות מעופפות. כמה סימפטי," אמרתי לעצמי בציניות והתחלתי ללכת לאן שרגליי נשאו אותי.

"אלעד תעשה משהו!" בל אמרה בלחץ
"אל תדאגי..." אמרתי ויצאתי מהבית אבל הלכתי לכיוון השני, דניאל לא ממש ידעה איפה הבית של דוק...

המשכתי ללכת עד שהגעתי למן מקום מוזר. אם לא ידעתי שזה לא כך, הייתי בטוחה שזהו מגרש החלק ענקי, רק שהמשטח לא קפוא. זה פשוט היה סוג של מגרש ענקי וחלק, וריק. זה הטריד אותי, והרגשתי שפניתי פנייה לא נכונה במקום כלשהו.

פתחתי את הדלת של הבית של דוק במהירות
"אתה לא תעשה לה כלום! אל תנסה אפילו להחזיר אותה!" צעקתי על האיש המבוהל בפינה
"אם יקרה לה משהו אני אדאג שיהיה לכם אותו גורל!" צעקתי כועס ועזבתי את הבית

רציתי לחזור, אבל כשהסתובבתי ראיתי שאין לאן לפנות. חומה ענקית ומבריקה הופיעה מולי, ממש כמו הרצפה שעליה דרכתי. נרתעתי כמה צעדים אחורה, עד שנתקלתי במשהו מאחורי והסתובבתי בבהלה, קירות עטפו אותי מכל עבר, נכנסתי לפאניקה.

"איפה דניאל?" שאלתי כשחזרתי הביתה אבל בל אמרה לי שהיא לא חזרה
"היא לא חזרה?" שאלתי
"לא... אתה חושב שמשהו קרה?" בל שאלה
"אל תדאגי אני יוצא לחפש אותה" אמרתי ויצאתי החוצה

ניסיתי לעמוד בלי לזוז, כי נראה שבכל תנועה הקירות מתקרבים אליי יותר ויותר.
'אוקי, דניאל, לחשוב. לחשוב. למה לעזאזל כולאים אותך? אולי זה בגלל שאין לי את הדבר המשוכלל הזה שמזהה אנשים? בגלל שאני לא מוגדרת בתור בת אנוש? לפחות לא בתקופת הזמן הזאת... איך יוצאים מכאן? איפה הדוק?'\
איבדתי את עצמי.

הלכתי ברחוב, ראיתי ניידת משטרה שחונה, זה מראה נורמאלי אבל הבחנתי בסמל קטן על הניידת הגדולה - SF כלומר, special fources *מקווה שרשמתי את זה טוב* הבנתי מהר מאד מה זה אומר, תפסו את דניאל

התחלתי לראות מסכים לבנים ושחורים מכל עבר, וחטפתי סחרחורת.
שמעתי קולות מרוחקים של ניידת משטרה. החמשבה האחרונה שזכרתי הייתה שהם לא שינו את קולות הסירנה, בוודאי הדבר היחיד שהם לא שינו. ואז התעלפתי.

'מה אני יעשה עכשיו?' חשבתי, יודע שאין לי תשובה

כשהתעוררתי הייתי מוטלת על מדרכה כלשהי. טוב, לא בדיוק מדכה. אולי סוג של מגרש החלקה אחר? לא, זה לא היה קשה.. זה היה רך, רך להפתיע.
"זה מתעורר," שמעתי מעליי. פקחתי את עיניי בזהירות, מסתנוורת מהאור הלבן שכוון היישר אל תוך פניי.
"למי אתה חושב שאתה קורא 'זה'? לא מתייחסים בכבוד לנשים בימים האלה?" שאלתי בעצבנות.

'מה אני אעשה...' חשבתי, לאבא שלי היה סיווג מספיק גבוה כדי לראות אותה אבל אם הוא יספר להם את האמת הוא יחשב לבוגד מדינה