בחזרה אל העתיד!

"זה מדבר!" קרא האיש במסיכה הלבנה שרכן מעליי.
"תנו לי ללכת, אני לא שייכת לכאן, תנו לי לחזור הביתה!" צרחתי והתחלתי להיאבק במה שזה לא היה שהשאיר אותי במקומי.
"מה אתה חושב שזה, דוקטור? זן חדש של חייזרים שהצליח לחקות את הדמות האנושית?" שאל איש אחר במסיכה לבנה.
"נראה לך שאני חייזר? אני סך הכל בחורה שהגיעה למקום הנכון בזמן הלא נכון!" אמרתי, ואז הבנתי מה פלטתי. "לזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. ואני רוצה לחזור הביתה!"

כשחזרתי הביתה שאלתי את אבא שלי איפה המתקן כליאה של הכוחות המיוחדים
"ליד הביניין של האיחוד האירופאי" הוא ענה לי, יצאתי אל החנייה, התנעתי את הרחפת ונסעתי לשם כמה שיותר מהר, אבל ידעתי שכשאני יגיע לתווך של 10 ק"מ מהאיחוד האירופאי וכל האיזור מוגן שמסביבו שכולל גם את מתקן הכליאה אני אצטרך לפרוץ לשם.

"אתם לא מקשיבים לי!" צרחתי כשהדוקטורים המשיכו לדבר בינם לבין עצמם. "אני לא סוג של חייזר, אני פשוט בת אדם שלא שייכת לכאן, אין לי את הדבר הענק הזה שיש לכם על היד כי אני לא מפה!"
"כדאי שנתקשר עם זה? אולי יש לזה חברים?" שאל הדוקטור מימיני.
"בטח שיש לי חברים, בבית, רחוק מכאן, אבל על כדור הארץ!" התחלתי להיות מתוסכלת.

עצרו אותי שני רובוטים שעמדו בכניסה
"שלב כניסה ראשון: סיסמה?" אחד שאל
"לא יודע..." אמרתי
"שלב כניסה ראשון אושר" הרובוט אמר
'זאת סיסמה מטומטמת...' חשבתי
"שלב כניסה שני: זיהוי די.אן.איי" הוא אמר
'את זה אין מצב שאני עובר...' חשבתי
"היי תסתכלו לשם" קראתי והם הסתובבו, הוצאתי שתי סיכות מכיסי ותקעתי אותם בכפתור הכיבוי של הרובוטים שהיה מאחורי הכתף שלהם, נכנסתי אל הביוב שהיה די קרוב לכניסה, ידעתי שזאת תיהיה הדרך היחידה להיכנס למקום כל כך שמור

"אתה חושב שהם הקימו כאן מושבה?" שאל אחד הדוקטורים.
"כן, ברור. ואנחנו מתכוונים להשתלט על כדור הארץ בזמן שאתם כאן מתחקרים אותי." מלמלתי, יוצאת מנקודת הנחה שהם שוב לא מקשיבים לי.
"מה אמרת?!" התפלץ מישהו מאחורי החדר. אוי, לא. עכשיו אני באמת בצרות.
"ציניות, אנשים, לא שמעתם על זה?!" התחלתי לפחד. "אני בת אדם בדיוק כמוכם, אז תפסיקו להתנהג אליי כאילו הייתי איזו חיה סוררת!"

בזמן שרצתי במערכות הביוב חשבתי על כך שהם יעשו לה בדיקת די.אן.איי ואז הם יראו שהיא בת אדם אבל הם יתחילו לשאול אותה שאלות כמו מאיפה היא הגיעה או למה אין לה עזרטק... או שהם יחשבו שהיא מין חדש של חייזרים שיודע לחכות די.אן.איי

"שלא תעזו לקרב את זה אליי!" צרחתי כשהם החזיקו סכין.
"תרשום פחד מדברים חדים," אמר אחד הדוקטורים.
"נראה אם אתה תתנהג בסימפטיות אם אני אחתוך אותך!" קראתי בפאניקה.
"את מאיימת עליי?" הוא שאל.
"אז החלטת להתייחס סוף- סוף?" גילגלתי את עיניי. "לא תחתוך אותי ואני לא אאיים לחתוך אותך בחזרה!"

שמעתי אזעקות לפתע, גילו את הרובוטים המושבטים, התחלתי לרוץ מהר יותר, מחשב במוחי לאן צריך ללכת לפי המפה שראיתי לפני שיצאתי מהבית

"היא ממש כמו בת העשרה שלי, אם היית שואל אותי לשפוט לפי ההתנהגות, הייתי מאמין לה כשהיא אומרת שהיא בת עשרה רגילה. אבל בלי עזרטק? אני לא בטוח." אמר מישהו שלא היה בטווח הראייה שלי.
גלגלתי את עיניי. "זה כי אני בת עשרה רגילה, אבל לא מפה! אני באה ממקום שאין בו עזרטקים או מה שזה לא יהיה שיש לכם על הידיים!"

לפתע הבנתי משהו, רודפים אחרי, היו חיישני חום לאורך כל תעלות הביוב ושמעתי צעדים של רובוטים הנעים מאחורי במהירות

"אדוני, יש לנו פולש," שמעתי קול עמוק ומחוספס לפתע. שני הדוקטורים פנו להביט בו במהירות.
"אם יש כאן מישהו לא אנושי, אלה אתם, תראו איך אתם מתנהגים אליי! תנו לי לזוז!" קראתי בכעס, אבל הם המשיכו להתעלם ממני. שלושה אנשים, אם לשפוט לפי הצללים, עזבו את החדר במהירות.
"תפסיקי להיאבק כבר!" התפרץ אחד הדוקטורים.

לפתע הופיעו שני רובוטים מולי, התחלתי לרוץ אחורה, קרעתי חתיכה מהחולצה שלי ועטפתי את העזרטק, ככה הם לא יוכלו לעשות לי זיהוי, ידעתי שאין לי סיכוי לברוח מהם, הם היו דגמים חדשים מאד, שלפתי את האקדח. אם אני רוצה להרוג אותם אני אצטרך לכוון לעין שתיפתח להם כשהם ינסו לקרוא את הקוד של העזרטק שלי. הראשון הופיע, העין שלו בעוד שהשני הגיח מאחוריו, יריתי בראשון במהירות. למרבה המזל פגעתי בול והוא נפל על הריצפה, השני שלף את הנשק אבל אני כבר רצתי אל עבר הנשק של הרובוט שיריתי בו, תפסתי אותו ויריתי בראש של הרובוט השני. הרובה היה מפסיק חזק כדי לחדור את סגסוגת המתכות החזקה. רצתי מהר ככל שיכולתי כשהרובה של הרובוט בידי, ידעתי שבעוד כמה דקות יהיו בעיקבותי עשרות רובוטים.

"אז תעזבו אותי, ואני אפסיק להיאבק! זה דחף אנושי, לשאוף לחופש!" צרחתי והתחלתי לבעוט.
"אוף, ילדה מעצבנת קטנה, את ביקשת את זה," אמר אחד הדוקטורים ולחץ על כפתור כלשהו. תוך שניות כבר הייתי מעולפת שוב.

עליתי בסולם מספר 9, הגעתי למסדרון ארוך, עם הרבה דלתות זהות. ידעתי שהיא צריכה להיות במחלקת 'לא מזוהים' אבל הייתה בעיה, לא ידעתי איפה זה. התחלתי ללכת ולהסתכל על השמות שעל הדלתות, על אחת הדלתות לא היה שם אז נכנסתי, זה היה חדר לבן, מאד גדול מלא בכלי ניתוח, באמצע הייתה מיטה. הייתה דמות עליה.

"דניאל!" קראתי כשזיהיתי את הדמות ורצתי אל המיטה שהייתה עשוייה ממתכת
"דניאל את בסדר?" שאלתי פותח את האזיקים שהצמידו אותה למיטה ואז התרתי את הפה שלה
"אלעד תיזהר" היא אמרה מהר, הסתובבתי אחורה. עמד שם אדם בחלוק לבן שכיוון אל שנינו אקדח.
"תזרוק את האקדח" הוא אמר לי אבל לא עשיתי כלום
"תזרוק את האקדח!" הוא צעק
"אוקי..." אמרתי ושמתי את האקדח על הרצפה
"דניאל כשאני יגיד לך לרוץ, תרוצי" לחשתי לה
"אבל..." היא התחילה להגיד
"בלי אבל... פשוט תרוצי... תרדי בפתח הביוב הקרוב ותלכי בכיוון הצינור הראשי" אמרתי. התחלתי לרוץ אל האדם בחלוק הלבן, לקחה לו שניה כדי להתאפס אבל הוא התחיל לירות עלי
"רוצי!" צעקתי והיא התחילה לרוץ לכיוון
קפצתי על הדוקטור ונאבקתי איתו על האקדח, ראיתי שדניאל עצרה בפתח הדלת כדי להסתכל עלינו, הצלחתי לחטוף את האקדח מידיו של האיש, יריתי לו ברגל כדי שלא ירדוף אחרינו, לקחתי את האקדח איתי ורצתי אחרי דניאל, שמעתי צעדים ואת האזעקות מתחזקות
"תרדי" אמרתי מהר ליד חור הביוב שממנו יצאתי וירדנו שנינו. לפתע הרגשתי כאב חד ברגל, הסתכלתי למטה וראיתי חור גדול ברגל הימנית, הבנתי שהוא הצליח לפגוע בי, וגם הבנתי שהרגל שלי נשברה ואני לא יצליח לעמוד בקצב.
"רוצי! אל תחכי לי!" צעקתי שומע את הצעדים מתקרבים

"אל תהיה אדיוט, נו," מלמלתי. "בוא לפה..." חזרתי אחורה ועזרתי לו לקום, תומכת בו בגופי. "לא היית צריך לבוא בשבילי. יכולתי להסתדר. הייתי משכנעת אותם שאני בת אנוש בסופו של דבר." מלמלתי בשקט תוך כדי שהלכתי הכי מהר שיכולתי, אלעד נשען על גופי.

"הם לא היו משתכנעים שאת בת אנוש גם אם ינתחו אותך... והם היו עושים את זה..." אמרתי מנסה כמה שיותר ללכת לבדי אבל הרגשתי שהעצם שלי התרסקה

"אז הסיכויים שלי היו אבודים בכל מקרה. הם הולכים לתפוס אותנו בסופו של דבר, ועכשיו סתם הכנסת את עצמך לזה. אז מה זה משנה?" מלמלתי. "סתם בזבוז של כוח וזמן. ועכשיו גם יכניסו אותך לכלא, או מה שלא עושים אצלכם."

"זה מה שעושים אצלנו..." אמרתי
"ימינה" אמרתי באחת הפניות
"הם מתקרבים..." היא אמרה
"אל תדאגי..." אמרתי
"קחי את זה" הוספתי והכנסתי לכיסה אקדח
"אל תפחדי להשתמש בזה, אם הם יתפסו אותך הם יהרגו אותך בכל מקרה" אמרתי

"אני לא בטוחה.." מלמלתי. "בוא פשוט ננסה להמנע ממפגש איתם, בסדר?"

"אם ימצאו אותנו, הם יודעים בידיוק לאן אנחנו זזים... יש פה חיישני חום, אנחנו שתי נקודות כתומות אצלם על המסך... אל תפחדי להשתמש בזה, זה מספיק חזק כדי לחדור הכל" אמרתי

"אז מה הטעם?" שאלתי, מביטה באקדח בגועל. "יכולת פשוט להשאיר אותי שם, בלי להכנס לצרות, הרי בכל מקרה הגורל שלי קבוע, אני גמורה. עכשיו אתה הולך איתי."

"לפחות לא תיהיי לבד..." אמרתי מחייך

"ממש מעודד. גרמתי למישהו למות איתי." גלגלתי את עיניי. "תגיד, אתם ממש ממש פסיכים בעתיד הזה, הא?"

"כשזה נוגע לדברים חשובים... אנחנו פסיכים..." חייכתי

"לבוא לכאן כדי להציל אותי ולדעת שאתה הולך למות יחד איתי, זה לא חשוב. זה טיפשי." התרגזתי.