שרשור realife

"תשמור על עצמך, תובי," אמרתי בשקט וטפחתי על גבו.

התחלתי לעשות חזרה לעצמי בלבד על כל השירים שלנו ותיפפתי אותם.

בדממה עליתי על האוטובוס הראשון אל הפנימייה, והגעתי חצי שעה אחר- כך.

נשאר לי עוד שיר אחד אחרון והתחלתי לתופף אותו, לא שמתי לב אבל מבחוץ היו הרבה ילדים שיסתכלו דרך החלונות עלי, מזל שהחדר היה נעול.

חזרתי אל הפנימייה והלכתי ישר לכיוון חדר החזרות. ראיתי הרבה ילדים מתגודדים סביבו, כמה רוקדים.
"היי, מה הולך שם?" שאלתי וכשהתקרבתי שמעתי קולות תיפוף. חייכתי. דפקתי על הדלת כשהוא סיים לתופף. "זאת דניאל!" קראתי.

שמעתי דפיקה לא הדלת וניגשתי אליה "וואו מה הולך כאןןן"אמרתי ולקחתי צעד אחורה שראיתי את כל הילדים.
פתחתי לך את הדלת וסגרתי אחרייך מהר "מה יש להם?" שאלתי לא מבין

"אתה באמת לא מבין?" שאלתי אותו בחיוך ותליתי את ידיי סביב צווארו. "זה פשוט שאתה כל- כך מוכשר, מושך אל עצמך מעריצים כמו מגנט, וגם אותי," חייכתי אליו.

"מההההההה" אמרתי בגימגום מבולבל "ולא אמרת שאת לא רוצה שידעו עלינו?" שאלתי שמישהו אם מצלמה צילם אותנו

"כבר לא אכפת לי," אמרתי וחיבקתי אותו חזק, לוחשת באזנו, "תובל עזב."

"מהההההה?" אמרתי "למה מי מו מה איך מתי?" שאלתי

"אני בעצמי לא ממש יודעת, אבל הוא צריך לעשות משהו.. הוא יחזור מתישהו, אבל עד אז..." בלעתי את רוקי. "עד אז הוא לא יהיה פה.."

"יואו מה נעשה" אמרתי והתיישבתי על המערכת תופים. "מה יהיה!!!" אמרתי ונתנתי מכה יותר מידי חזקה על התופים. אחד מהם נקרע.

"יהיה בסדר, זה לא שהוא לא יכול לדאוג לעצמו, ואנחנו יכולים לדאוג לעצמינו," אמרתי והתיישבתי על הכסא שישבתי עליו כשהייתי מנגנת באקוסטית.

"שיט נקרע לי אחד התופים " אמרתי.
"מתסכל הדבר הזה הוא פשוט מטומטם!" הוספתי

"שגיא," אמרתי וקמתי לעמוד לצדו. "לא צריך להתחרפן. כולנו צריכים קצת ספייס בחיים שלנו, הוא החליט שעכשיו זמן ה'תובל' שלו," אמרתי בשקט.

"טוב אין לי מה להגיד לו" אמרתי והתחלתי להחליף את העור שנקרע

"בסדר, לא צריך להתעצבן," אמרתי בשקט.

"מי מתעצבן!" אמרתי בקול חזק

"עזוב עכשיו, לך תאכל גלידה, תשתה משהו, תירגע," אמרתי ופניתי לצאת מהחדר. "תראה, אפילו הם הבינו שאתה עצבני וברחו," הצבעתי אל מחוץ לדלת, אל המסדרון שהיה ריק.

"הם לא ממש מעניינים אותי" אמרתי לך וסיימתי לסדר את התוף שהיה קרוע.

"נו, תודה שהיית מרוצה מזה שיש לך כל- כך הרבה מעריצים," אמרתי לו בחיוך.

"אבל מישהי די הרסה לי תרגע בידיעה ממש משמחת" אמרתי בציניות

"תודה רבה שככה אתה רואה אותי," אמרתי במבט של 'אין מה לעשות' ויצאתי מחדר החזרות. "תמיד רוצחים את השליח."

התחלתי לפרוק את העצבים על התופים

לפתע תקף אותי דחף להיות לבד, אז שיניתי את הכיוון שאליו הלכתי, ויצאתי אל החצר. התיישבתי על גבעת הדשא הקטנה, עם הגב אל שאר הפנימייה. זמזמתי לעצמי שירים וישבתי מקופלת, מביטה אל השמיים.