שרשור לי ולתובל- המשך =]

"ג'ס, את חייבת לי בובת חרסינה חדשה, את חייבת לי!" קראתי.
"לא אני שברתי!" היא קראה בחזרה.
"אבל בגללך היא נשברה!" צעקתי ברוגז.
"טוב, מה שתגידי.." הקול שלה הלך ודעך.
החלטתי להתקשר לתובל שוב הביתה, אבל הוא לא ענה.

"אז כמה כמה כבר" שאלתי את אח שלי בגאווה.
"לא יודע" הוא ענה והוריד את הראש.
"חח.. טוב נוותר לך על זה" אמרתי בחיוך ומסרתי לו את הכדור "נשחק בלי נקודות"

החלטתי לצאת החוצה קצת, להירגע.
הלכתי אל הפארק הקרוב וטיילתי בשקט. החשיכה ירדה לאט , אז החלטתי לשכב על אחד הספסלים ולהביט מעלה, אל השקיעה.

אחרי שעה שעתיים שכבר נמאס לנו החלטנו ללכת והחלטנו לעבור דרך הפארק.

"דניאל?" שמעתי קול מימיני והסטתי את מבטי מהשמים שקבלו צבע סגלגל.
"היי, מה קורה?" שאלתי את תם.
"רגע, אז את דניאל, או ג'סיקה?" הוא רצה לוודא. החלטתי שעדיף שאני אגלה מה הקטע שלו.
"ג'סיקה, ג'סיקה.." חייכתי וקמתי למצב ישיבה. תם התיישב לצדי.
"הו, יופי.. נו, אז השגת את המערכת של דניאל מחר?" הוא שאל.
"היא לא הייתה מוכנה לתת לי... למה אתה צריך אותה, אתה מוכן להזכיר לי?"
"סתם, לא משנה..." הוא אמר והשפיל את מבטו.
"יש לה חבר, אתה יודע.." אמרתי.
"כן, אני יודע... לא משנה..." הוא מלמל משהו וקם ממקומו. "האמת שהתכוונתי סתם לצאת ככה לסיבוב... רוצה להצטרף אליי?" הוא שאל.
נו טוב, אם הוא חושב שאני ג'סיקה, זה לא יזיק.
"אין בעיה," אמרתי בחיוך וקמתי.

הלכתי בפארק בדרך הביתה ואז ראיתי את דניאל הולכת עם יותם מטיילים בפארק. "כן אין לי כח" חשבתי לעצמי את מה שהיא אמרה לי שעתיים קודם בטלפון והלכתי הביתה.

הלילה ירד עלינו והמשכנו לטייל בפארק, צוחקים ושרים.
"עוד מעט עוד מעט...." הרמנו יחד יד- "גשם כבד עומד ליפול!"
זה היה מצב מטורף לגמרי, לא ידעתי איפה אני בכלל. הייתי כל כך בתוך הראש של ג'סיקה שלא זכרתי מי אני בכלל.
"בא לך לבוא אליי? אני גר שם," הוא הצביע על הבית הקרוב.
"רגע, מה השעה?" שאלתי והוא הציץ בשעונו.
"שמונה וחצי..."
החוורתי, למרות שבטח לא ראו את זה, היה חשוך. אני איתו כבר שעתיים.
"אני חייבת לחזור הביתה, לא הודעתי לאף אחד שאני בחוץ," התנצלתי בחיוך.
"חכי!" הוא קרא לפני שברחתי. "אנחנו צריכים לעשו את זה שוב מתישהו.."
"כן, בטח.. אני חייבת לרוץ, ביי!" קראתי והתחלתי לרוץ את כל הדרך חזרה הביתה.

חזרתי הביתה עם מבט זעוף על הפנים, "מה הפסדת" שאלה אחותי "לא מה פתאום" אמרתי בעצבנות טיפה והלכתי לחדר שלי

"ג'- סי- קה!" קראתי, מתנשפת, בפתח הבית.
"כן?" היא שאלה, מחזיקה בידה קערית קורנפלס וכפית. היא הייתה בדרך לחדר שלה.
"את- אני-"
"תסדרי את הנשימה ותספרי לי," היא אמרה והניחה את הקערית על השולחן בסלון. סיפרתי לה את כל מה שהלך בפארק.
"יופי. עכשיו הוא דלוק עליי. ומה עשינו בזה? אני יוצאת עם מאיר," היא הזכירה לי.
"אוי, נכון..." מלמלתי. "טוב, מחר תבהירי לו שאת תפוסה ושמבחינתך הוא אחלה ידיד, אם אני אסתדר איתו את תסתדרי איתו," אמרתי בחיוך. "וחוץ מזה, את חייבת לי."
ג'סיקה הביטה בי במבט מהורהר.
"נו, טוב.. אני אחפה עלייך, כרגיל..." היא נאנחה והתחילה לאכול.

אחרי כמה דקות של ישיבה בחדר התחלתי לחשוב
"אולי זאת הייתה ג'סיקה" ואז התחלתי לצחוק על עצמי על איך שהתעצבנתי

בבוקר למחרת היה לי קשה להסתכל על תם, לא ידעתי מה לחשוב.
"בוקר טוב!" אמרתי כשראיתי את תובל וחבקתי אותו חזק.

בוקר טוב גם לך אמרתי ונישקתי נשיקה קצרה.
דואג לזה שיותם רואה אותנו.

"מה יש לך עכשיו?" שאלתי.
"היסטוריה," הוא עשה פרצוף.
"טוב, לפחות לא תהיה לבד," אמרתי בחיוך.

"באמת" שאלתי בחיוך "גם לך יש" והיא הנהנה.
"יאייי" היא אמרה בקול חמוד וחיבקתי אותה.

הלכנו יחד לשיעור הסטוריה וציירתי לו על היד כל השיעור.

"זה ממש יפה" אמרתי כשהסתכלתי על היד שלי אבל בלי לשים לב צעקתי. (חיחי). "תובל תיהיה בשקט" המורה אמר , "בסדר" אמרתי מתעלם.
"דני זה ממש יפה אבל ממש ממש יפה את צריכה לעשות עם זה משהוא" אמרתי בחיוך כשהסתכלתי עוד פעם על הציור.

כתבתי מתחת לציור "אוהבת אותך גם", לקחתי את הפלאפון שלו וצילמתי את הציור, ואחר- כך הגדרתי את הציור בתור שומר המסך.
הוא הסתכל על הכיתב ואז חיוך לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו עד עכשיו.

"איזה כיף לי" חשבתי לעצמי בחיוך ונתתי לה נשיקה קטנה שהמורה הסתובב

בתום השיעור הייתה לנו הפסקה, ואחריה שיעור חופשי.

"אז מה קורה עם יותם" שאלתי קצת מאושר מזה שכל היום הייתי עם דניאל.

"הוא בסדר," אמרתי. "אתמול הוא-" ואז נזכרתי שג'סיקה הייתה אמורה להיות איתו. "היה כל הערב עם ג'סיקה, היא אמרה לי שהם היו בפארק איזה שעתיים..."

"כן אני יודע ראיתי אותם" אמרתי וליטפתי לה את השיער בחיוך.

בלעתי את רוקי. איזה מזל שבחרתי להגיד לתם שאני ג'סיקה, ולא אני עצמי...
"רוצה שנלך למקום יותר שקט?" הוא שאל. החוורתי. "תרגעי, לא נעשה שום דבר שאת לא רוצה לעשות.."
חייכתי קלושות. הם תמיד אומרים את זה.

"עזבי בואי נשאר פה בכתה" אמרתי "עם כל הילדים החטטנים שמסתכלים עלינו" אמרתי בקול רם וראיתי לפחות 10 אנשים מסיטים את המבט שלהם.

"בוא נלך לקפיטריה או משהו," אמרתי, מוצאת דרך להתפשר.
השמנמניזם חוגג! ^^