שרשור לי ולתובל- המשך =]

עכשיו רשמתי לך מה היה כתוב בהודעה תורך להגיב

לא כתבת כלום... גם לא הייתי ליד המחשב והוא ריסט את תעתיק את ההודעה לפה.

אה לא ראיתי שהגבת לא משנה , ומאמי אני חייב לדבר איתך*

נשמע הצלצול לסיום היום ורצתי לטפוס את דניאל

בסוף היום רצתי הביתה, לא התחשק לי לראות את תובל.
"דניאל!" מישהו קרא אחריי ובלית ברירה הסתובבתי. חייכתי כשראיתי את תם. "לפחות תלווי אותי הבייתה, איזה מן ג'נטלמן את?"
"אני בחורה.."
"העיקר את רוצה שוויון בין נשים וגברים- יש לזה אחריות!" הוא קרא, מתעצבן בצחוק.
"מי אמר שאני רוצה שוויון? אני רוצה שיפנקו אותי. עכשיו, תעשה ככה," הושטתי את שתי ידיי והוא חיקה אותי. לקחתי את התיק שלי והנחתי אותו על שתי ידיו ומשכתי אותו אחריי.
"היי!" הוא קרא כשהבין מה גרמתי לו לעשות אבל התחלתי לרוץ אל היציאה מבית הספר.

באמצע הדרך אמרתי "דני הבנתי למה כעסת עלי זה בגלל מה שהיה עם נעה" שאלתי בחשש "כי אם כן אנחנו רק ידידים פשוט אנחנו מכירים אחד את השני ממזמן ואנחנו קרובים אבל רק ידידים לא יותר מזה בסדר?" שאלתי מחפש איזה שהוא רמז לוויתור ממנה.

*הייתי עם תם, לא איתך..*
"בואי הנה, אני הולך לצד השני!" הוא קרא אחריי ועצרתי כשיצרתי פער בינינו, צוחקת. "אני לא צוחק! אני משאיר את התיק שלך כאן!"
"תעשה את זה, ותראה איך החיים שלך מתמוטטים." אמרתי בדרמטיות.
"אז תפסי!" הוא קרא וצחקתי. "אני זורק!"
"אני מחכה!"
הוא זרק אליי את התיק.
"כל הכבוד," אמרתי והסתובבתי.
"היי, שום ביי? שלום? חיבוק? נשיקה? צרפות? משהו?" הוא שאל חצי צוחק.
"תמשיך לחלום," חייכתי והמשכתי ללכת בדרכי.

"טוב אני רק צחקתי" אמרתי ורצתי אליה ונישקתי אותה.

*שוב, תם, לא אתה!
אתה חייב להתחיל לקרוא את ההודעות שלי כמו שצריך. אתה עוד תקוע איפשהו בבצפר*

אה אופס חח..*
אחרי שלא מצאתי את דניאל הלכתי הביתה ביאוש

ביום למחרת השתדלתי להתחמק כמה שיותר מתובל, והסתובבתי יותר קרובה לג'סיקה.

"פאק" חשבתי כל היום שניסיתי לדבר עם דניאל אבל לא הצלחתי לתפוס אותה

בסוף היום היה לנו שיעור ביחד והוא התיישב לידי לפני שהספקתי להגיד משהו. התנהגתי כאילו הוא לא היה שם.

ראיתי שהיא מנסה להתעלם ממני אז פשוט דיברתי
"תראי אני מצטער אני לא הבנתי שאצלכם לא היה יחסים כאלה בין ידידים וידידות או משהוא כזה"
אמרתי קצת נלחת "תראי אני ונעה (ככה קראנו לה?) רק ידידים אני מכיר אותה הרבה זמן ואנחנו קרובים זה הכל איתה, אבל אותך אני אוהב" אמרתי ובאתי להמשיך אבל פתאום הבנתי מה אמרתי

פאק. הוא אמר עכשיו מה שאני חושבת שהוא אמר? מה אני אמורה לעשות? חכיתי למישהו שיקרא לי או משהו, ואף אחד לאל הגיע אז פשוט תירצתי שאני חייבת לשירותים וברחתי משם.

"מטומטם !!!!" חשבתי לעצמי ונפלתי בייאוש עם הפנים על השולחן

בדרך אל מחוץ לכיתה נתקלתי בג'סיקה שעצרה אותי.
"לאן את חושבת שאת הולכת? יש לנו שיעור!" היא אמרה.
"כן, טוב, המורה תסתדר גם בלעדיי..."
"תפסיקי להבריז, זה לא בריא, נו," היא ניסתה לשכנע אותי.
"תאמיני לי שיש לי סיבה דיי טובה...." מלמלתי וניסיתי לברוח החוצה אבל היא שוב חסמה אותי.
"מה?" היא שאלה.
"לא עכשיו. פשוט.. תני לי לעבור!" לחשתי בעצבנות.
"תכריחי אותי," היא אמרה בפשטות. גרמתי לחולצתה למשוך אותה אחורה ועברתי בדלת.
"עכשיו תעזבי אותי, טוב?" התעצבנתי והתקדמתי החוצה, תמיד אפשר להגיד לאמא שפשוט השתחררתי מוקדם.

"טוב אני לא אתן לה ללכת " חשבתי לעצמי ורצתי אחריה

"דניאל!" שמעתי מאחוריי. התלבטתי אם להסתובב או לא.
"אני מצטער... לא שמתי לב למה שאני אומר.." אמר קולו של תובל. לא הסתובבתי אבל עצרתי במקומי.
"אני לא מרגישה טוב... אני אדבר איתך מחר-" אבל הוא קטע אותי.

"דיי כבר" חשבתי לעצמי והשתקתי אותה כשנישקתי אותה

התנתקתי ממנו באיטיות.
"אני.. לא רוצה להדביק אותך או משהו.. אני לא מרגישה טוב..." מלמלתי בשקט ועצמתי את עיניי כאילו כאב לי הראש מאוד.
"אין לך חום," אמר תובל אחרי שליטף אותי.
"זה בא בגלים," אמרתי בשקט.
"את רוצה שאני אלווה אותך הביתה?" הוא שאל.
"אין צורך, באמת.. תחזור לשיעור..." אמרתי בעייפות.

"אני לא עוזב אותך עכשיו" אמרתי לזה ובאמת התכוונתי לזה.
"וזה לא צריך אני רוצה" אמרתי והחזקתי לה את היד

חייכתי חיוך קלוש. הוא עדיין היה חמוד, אחרי הכל. החלטתי להתעלם ממה שהוא אמר קודם. אולי יהיה נחמד שמישהו שאוהב אותי יטפל בי, אחרי הכל.
"אז אתה מלווה אותי?" שאלתי באותו החיוך הקלוש.

"אהא" אמרתי בחיוך והלכנו מחובקים. *איזה חמוד אני חח..*

האנשים ברחוב הסתכלו עלינו, חלקם בקנאה וחלקם בחיוך. אשה אחת הייתה כל כך עסוקה בלבהות בנו שבכלל לא שמה לב למכונית שהתקרבה אליה מאוד, כשהיא עמדה באמצע הכביש. בבהלה, עצמתי את עיניי, מאמצת את הכוח המחשבתי שלי חזק ככל האפשר וכמעט ולא הצלחתי לעצור את המכונית מלדרוס את האשה הזאת. היא נעצרה בחריקה איומה והאשה סוככה בידיה על ראשה בפחד.
"מה זה היה?" קפץ תובל למשמע הרעש. "ואי, היא כמעט נדרסה שם!" הוא הצביע אל עבר האשה ורץ לכיוונה. "הכל בסדר?"
נשכתי את שפתי התחתונה. אסור היה לי לעשות דברים גדולים, שישימו לב אליהם. אני חייבת לשמור על פרופיל נמוך. הבית שלי היה ממש קרוב אז פשוט רצתי לשם. הייתי מבוהלת יותר מהכל.