אי בודד- המשחק

"שגיא, הוא חתך לה את הצורה!" קרא ת'ומס.
"אל תהיה שטותי, הוא חשב שאני אויבת," הגנתי עליו. "מה קרה בישראל?" חזרתי לנושא. לא ממש הכרתי משם אנשים, בקושי הכרתי את המקום, אבל הייתי חייבת לדעת משהו ממה שקרה בעולם, מחוץ לאי הזה.

"הם.... הם..." לא הצלחתי להגיד והתחלתי ישר לבכות

"הם כולם מתו" אמרתי בתדהמה כשהסתכלתי על תובל יכולתי להבין את זה ממנו כאילו הוא אמר לי את זה רק מזה שהסתכלתי על זה.
שגיא הנהן.

"אבל אתם הגעתם לכאן בסירות. פינו אתכם, בטוח פינו גם אחרים," אמרתי בשקט וראיתי את ליילה ואת שגיא מחובקים, מעודדים אחד את השני. תובל חיבק את דניאל שלא ידעה מה לחשוב, ות'ומס חיפש את מבטי, מנסה לראות איך אני אגיב. "הם בטוח בסדר." ניסיתי לחייך.

לאט לאט זלגו לי דמעות מן העיניים וחיבקתי את ליילה חזק

תובל: חיבקתי את דניאל חזק מנסה להתנחם בזמן שידעתי שלא אראה יותר את משפחתי חוץ מת'ומס.

ת'ומס: חשבתי על לחבק את אליזבת' אך אחרי מה שקרה קודם לא הייתי בטוח

ליילה- חיבקתי את שגיא בחזרה, עוצמת את עיניי בחזקה. ליטפתי אותו בשקט.
"הוא בסדר, אני מבטיחה," לחשתי לו, יודעת בדיוק למה הוא דואג. אבל קולי נשבר, ולא יכולתי לעצור יבבה שנפלטה מפי.
אליזבת'- ראיתי את כולם שקועים באבלם המשותף והחלטתי ללכת ולשבת בצד, לא להיות זרה בקרבם. הלכתי לאלעד, שנראה בודד בעצמו.
"אז מה קורה עם אנגליה?" שאלתי אותו, עוצרת את נשמתי במתח.

"החיים שלי נהרסו ולא נראה לי שאני לבד אבל לפחות לכם נשאר מישהו לי לא נשאר כלום" אמרתי והמשכתי לחבק אותך

"אח שלך בסדר, אם לא כל המשפחה שלך. כולנו עזבנו את ישראל עם המון אובדן. באנו לכאן להתחיל את החיים שלנו מחדש, אני מניחה. באנו לכאן כדי להתרחק מהמלחמה, ועכשיו כשהיא הסתיימה... לא נשאר שום דבר לחזור אליו. אני רק מודה לאל שהצלחתי לשכנע אותך לחזור. אני לא יודעת מה היה קורה אם היית ממשיך לנסות ולחזור אל החוף." קברתי את ראשי בצווארו.

"אני אוהב אותך" לחשתי לך באוזן "לא הייתי מסתדר בלעדייך" הוספתי בלחישה

"היית מוצא דרך," אמרתי בשקט.

"אני יודע שהיא יצאה להילחם באיראן וברוסיה, לאחר שרוב החלק של סקוטלנד נפגע מפצצת גרעין... הם הפציצו את כל המדינות העיקריות..." אמרתי

"ומה עם אנגליה? בסביבות לונדון?" שאלתי בחשש.

"לונדון... הופצצה גם..." אמרתי לאט ובעיניה עלו דמעות
"אבל שמעתי ש- 30% מהתושבים פונו" מנסה לעזור אבל ידעתי שזה רק הגביר את האי וודאות

תובל: ראתי שת'ומס לבד והלכתי להתנחם איתו

"בכל מקרה לא ידעתי מה עם המשפחה שלי..." אמרתי בשקט. "וגם אם הם יראו אותי שוב, הם בטח לא יזהו אותי."

"כנראה שאנחנו ניהיה אלו שמקימים את העולם מחדש" אמרתי

"אל תנסה לרמוז לשום דבר," גיחכתי אחרי שהחלפנו מבטים.

"מה לעשות שזאת תיהיה המציאות אנחונ נבנה אותו מחדש בעבודה משתופת של כולם"

"אל תדאגי..." אמרתי מנסה להרגיע
"אני בטוח שהם הצליחו להתפנות בזמן, 30% פונו ע"י הרשויות אבל יש עוד הרבה אנשים שברחו עוד לפני המלחמה... זה לא תפס את כולם במפתיע" אמרתי מנסה לעודד

"אותי ניסו להבריח," סיפרתי לו. "אבל הייתה סערה בלילה שבו הטיסו אותי... טסתי עם החברים של ההורים על מטוס קטן שהיה להם. והמטוס התרסק."
דניאל-
"אל תדאג, יש עוד המון אנשים ששרדו, העולם לא תלוי כולו על כתפינו." אמרתי לו בחיוך והנחתי את ראשי על כתפו.

*מה איך ? דניאל עכשיו לבד לא?*

*חח התכוונתי לליילה XDD
3 דמויות זה מבלבל =|*

בא לכם להרוג מישהוא ? צריך קצת אקשן כאילו לא אחת מהדמויות שלנו איזה דמות אחרת*

*יום אחד..*
"אנשים, צריך להתחיל לאסוף אוכל, אין פה כלום ואני חושבת שלא יהיה כדאי שנגווע כולנו מרעב," עצרתי את כולם מעיסוקיהם.