אי בודד- המשחק

"נו, לייל, אל תבאסי, בואי לרקוד!" אחותי הגדולה, דניאל, ניסתה לשכנע אותי להצטרף לרחבת הריקודים, בזמן שהיא רקדה גב- אל- גב עם מריאל, אחת החברות שלה.
"אני פשוט אשב כאן ואשתה קולה," אמרתי, מרימה את הכוס הגדולה שלי.
"מה שתגידי," היא אמרה. "אני חייבת ללכת לשירותים," היא הוסיפה לחברתה והלכה משם. מזל שעשתה כך, כי דקות מספר לאחר מכן, נשמע פיצוץ גדול, וכל מי שעמד במרכז רחבת הריקודים נמחץ על- ידי שברי התקרה.
צרחות נשמעו בכל המועדון, ומיהרתי לחפש את אחותי.

הייתי באמצע מסיבה שבה אני ות'ומס התחלנו עם בנות שהתלהבו מהדימיון בינינו מה שלא היה כל כך צורך בו אבל עשה את העבודה להרבה יותר פשוטה.

הייתי במסיבה אם אחי הגדול.
כל כך נהננו בא שלא שמנו לב אל הזמן והבנות? היו כמו מים...
עד שלפתע נשמעה אזעקת מלחמה בכל רחבי העיר.

*אנחנו כולנו באותה המסיבה, אתם מתרחקים מסיבה כלשהי ממרכז רחבת הריקודים, ורואים שהתקרה מתמוטטת שם.*
רצתי לרחבת הריקודים, מתכופפת מחתיכות אבן שעוד נפלו מהקיר.
"דניאל! דניאל!" קראתי, אבל אחותי לא נמצאה בשום מקום. מתחת לפיסה ענקית של תקרה יכולתי לזהות את צמיד החברות של דניאל ומריאל, על יד עדינה ונשית שצבעה כבר לא אנושי וחם. התחלתי לבכות בכי חרישי בבהלה.
"ליילס?" שמעתי מאחוריי וקפצתי על אחותי בהקלה. "בואי, חייבים להמלט, מפנים את כולנו למקום מבטחים, אז זוזי כבר!"

"ת'ומס" אמרתי בעייפות "תובל" הוא אמר באותו טון "למה יש לנו אותו קול" שאלתי שאלה שכבר שאלתי הרבה פעמים, "כי הכל דומה" הוא אמר וצחק (אם לא הבנתם תקראו את זה בקול וזה כאילו כל וקול נשמע אותו דבר) "זה לא מצחיק" אמרתי בעייפות.
"טוב איפה אנחנו" שאלתי קם וראיתי שאנחנו בתוך משהוא שנראה כחדר ענקי שזז(מישהוא העביר אותנו לשם זה קשור לקטע של המיסתורין)

התיקרה נפלה וניצלתי בזכות אחי .
"חייבים לעזור להוציא נשים" אמרתי
"לא צריכים לצאת מפה לפני שהכל מתמוטת" אחי אמר
"נראה לך חייבים להציל אותם"
"בוא מהר לפני שזה קורס!" הוא אמר שוב ויצאנו במהרה מחוץ למועדון.

*אם לא קראת את הפרומו, אנחנו שטים לאי בודד*
בוכייה, הובלתי את אחותי הקטנה ליילה, אל הסירות שחכו לנו בחוץ, כי המועדון היה על שפת הים.
"דן, אני כל- כך מצטערת.. אני ראיתי שם את מר.. מתחת להריסות.." היא סיפרה לי. נשכתי את שפתי בצער, אבל המשכתי לרוץ. הטילים המשיכו להישגר לעברינו, והיינו חייבים לברוח כמה שיותר מהר.

"בוא" אמרתי כשראיתי דלת ושנינו יצאנו למקום שנראה כמו חוף ענקי

*נגיד שאנחנו בתוך אוניה ואנחנו צריכים לנטוש אותה וזהו?*

אני כבר על האי*
*טוב אני הולך לישון אז לילה טוב אנשים*

*לא.. אנחנו במועדון על החוף ואנחנו צריכים לברוח כמה שיותר מהר*
נכנסתי עם אחותי לאחת הסירות הקרובות וחכינו שעוד שלושה אנשים יכנסו כדי שנוכל לצאת. נכנסו אל הסירה עוד תאומים, ושני אחים שתכוונו לעלות אל הסירה החלו לריב מי יעלה. בסופו של דבר הצעיר מביניהם עלה אל הסירה ויצאנו לדרך.

"תבוא אם הסירה הבאה!!!" צעקתי לאחי
"אל תדאג לי" הוא אמר
"אני סומך עלייך שתדע איך למצוא אותי" אמרתי הוא סימן לי לשלום.
מעות על בעיני והתחילו לזלוג על פני. הייתי ממש קרוב לאחי ופרידה ממנו פגעה בי מאוד.

בלעתי את רוקי. לא ידעתי מה הייתי עושה אילו היו מפרידים אותי מדניאל. היא האחות הגדולה הכי גרועה שאפשר לבקש, אבל בכל זאת אהבתי אותה.
"אל תדאג, אתה תהיה בסדר," לחשתי לנער מילים חסרות משמעות.

הלכתי לחרטום הסירה וישבתי לי שם לבדי מערער במחשבותיי

הלכתי לחבק את אחותי בעצב, מנחמת אותה ללא קול. שום רעש לא נשמע מלבד הרעשים המתרחקים של הפיצוצים, ורחש הגלים המתנפצים על הסירה. כולם דממו, שקועים בכאב והאבל של עצמם.

הייתי לבד בודד והדבר היחיד שהייתי צריך זה חיבוק חם ומישוה שינחם אותי.
"הייתי צריך לתת לו לעלות!!" אמרתי לעצמי בכעס וירדו לי דמעות.

"רק שנגיע כבר למקום המבטחים הזה.. אני רוצה לראות את אמא ואבא," אמרתי לליילה וניסיתי להפסיק לבכות. "את חושבת שהם יגיעו לשם?"
"אני לא יודעת," היא אמרה, מלטפת את שיערי הקצר בתמיכה. "אני מקווה שכן."
"אני רוצה להגיע כבר," אמרתי בחוסר סבלנות. הרמתי את מבטי אל הים, הוא נראה שחור כמו בכל הדרך. ציפיתי לראות איזשהו מקור אור בולט שיודיע לנו שהגענו, אבל זה לא הגיע.

"אני לא יכול להיות לבד פשוט אין מצב"אמרתי
"אני חוזר חזרה!" אמרתי וקפצתי לים

"היי, מישהו קפץ למים!" קראתי וליילה הסתובבה.
"הייתי צריכה לדעת שזה יקרה.." היא מלמלה ורצה אל הסיפון, קופצת קפיצת ראש מושלמת.
"היא שחיינית מקצועית," השווצתי בפני מי שהיה קרוב ואכפת לו מספיק כדי לשמוע.

התחלתי לשחות לכיוון החוף ולחזור לאחי, אפילו שידעתי שהוא כבר לא שם ואני לא ממש ימצא אותו.
לפתע משהו תפס אתי מאחורה ולא נתן לי להמשיך ליתקדם.
"תעזבו אתי" צעקתי ניסיתי לישתחרר אך ללא הצלחה.

התחלתי לשחות בחזרה.
"נו, אל תקשה עליי!" הנער שקפץ למים הסתובב בהפתעה. הוא כנראה לא ציפה למצוא בחורה שמושה אותו מן המים.
"תני לי ללכת!" הוא קרא.
"לא יעזור לך כלום, החוף כבר ריק מאדם, אני מבטיחה לך שאתה תמצא את אח שלך במקום המבטחים, אמרו שנמצא את כולם שם!" אמרתי, לא מפסיקה לשחות לכיוון הסירה, פוחדת לאבד אותה. "ובכל מקרה, אתה לא תמצא את החוף סתם ככה, אתה עלול להגיע למקום אחר לגמרי. פשוט חכה עד התחנה הבאה, ושם תפגוש את אח שלך."

"למה נראה לך שאני מאמין לכ להסיפורים האלו שאומרים לנו? מיפה לך לדעת מה יש שם? עכשיו תני לי לחזור חזרה!" אמרתי והמשכתי להקשות עלייך

"תקשיב, ילד, לא יעזור לך להתנגד! אתה סתם תלך לאיבוד, ותאבד כל סיכוי למצוא את אח שלך. זה מה שאתה מעדיף?!" קראתי קצת בעצבנות.

"אני מעדיף למות!" ותפסיקי לקרוא לי ילד אני קצת יותר גדול ממך ילדה" אמרתי "
לבסוף החזרת אותי לסירה. אך שעלינו ישר התחלתי לבכות כמו תינוק בגלל אחי הגדול כל מה שקרה.

"די, נו," אמרתי בחוסר נוחות, ונאנחתי. "אתה יכול להתנחם בעובדה שיש לאח שלך סיכוי, יש פה המון אנשים שיודעים בוודאות שאיבדו את יקיריהם," אמרתי, חושבת על אחותי. הוא לא נראה מעודד. "אוף," אמרתי ושפשפתי את גבו בתמיכה.