שרשור סלית'רין!

"אואה, היא ממש התפרעה בלילה, הא?"
"היא ישנה בבגדים.."
"משהו מוזר עובר עליה.."
"נראה לכם שהם התנשקו?"
"זאת לילי, לא נראה לי.."
"ובכל זאת.."
"הו, הנה, היא התעוררה."
כשפקחתי את עיניי ראיתי שלוש בנות רוכנות מעל מיטתי, מדברות כאילו לא הייתי שם.
"בוקר טוב," אמרה קרלין. התמתחתי וקמתי.
"מה השעה?" שאלתי כשראיתי שכולן כבר לבושות.
"תירגעי, יום ראשון היום," צחקה אלין.
"אז למה טרייסי במדי בית הספר?"
"יום ראשון היום?" היא שאלה, מגרדת את ראשה בהרהור.
"אוי, את מצחיקה.." אמרה אלין בחיוך. "בכל מקרה, איך הלך אתמול?"
"בסדר, אני חושבת.." אמרתי. "נרדמתי בבגדים?" שאלתי. הבנות החליפו חיוכים, ואז הנהנו אליי. "כנראה שחזרנו מאוחר..."
"היית אצלו בחדר?" שאלה קרלין בהתרגשות.
"מה? לא!" אמרתי וקמתי לישיבה.
"איך הוא מנשק?" שאלה אלין.
"מה? לא התנשקנו.. אוף, תנו לי ללכת להתלבש.. נתפס לי הצוואר," אמרתי, ממששת את העורף והספה המעסה עלתה במוחי, כשלפתע נזכרתי במאלפוי. "אוי, נראה לי שאני בצרות.." מלמלתי בשקט.

קמתי "בוקר טוב" אמרתי לכולם שכבר חלקם היו ערים.
"בוקר אור" שמעתי כמה קולות אומרים חזרה.
"טוב אני במקלחת" אמרתי ונכנסתי למקלחת

התלבשתי במהירות והחלטתי ללכת לסדר את העניינים עם מאלפוי, אני לא רוצה להכנס לצרות.
רצתי לחדר המועדון וכמעט שהפלתי את רמוס שרצה לדבר איתי.
"היי! אוי, זה אתה.. מצטערת," אמרתי בחפזה ולא המשכתי ללכת. הייתי צריכה להתמודד איתו מתישהו..
"כן, אני.. רציתי לדבר איתך," הוא אמר, קצת מתקשה לנשום. "שנצא?" הנהנתי.
"ואם לא אכפת לך, נלך בדרך לכיוון המרתפים, נזכרתי שאני ממש חייבת לדבר עם מאלפוי... אתה יודע, ראש המדריכים, בקשר ל.. דבר הזה שהוא אמר לנו להיות אחראיים עליו.." ניסיתי להזכר.
"נשף ליל- כל הקדושים? אבל זה רק בעוד חודשיים, יש לך עוד המון זמן..." אמר רמוס והתקדמנו לכיוון היציאה.
"כן, אבל אני צריכה לאשר הגעה של איזו להקה, ואני צריכה לדעת מה התקציב... משהו דחוף.." אמרתי, לחוצה.
"זה לא יכול לחכות איזו שעה?" ניסה להרגיע אותי רמוס.
"לא, אני חייבת לדבר עם המנהל של הלהקה ממש עוד עשרים דקות.. אז בוא נלך ממש מהר, טוב?" שאלתי והוא הנהן.
"בכל מקרה, רציתי לדבר איתך בקשר לג'יימס-"
קטעתי אותו.
"תראה, רם, אני ממש מצטערת.. אבל... אני מרגישה שמה שצריך להיות ביני לבינך.. זאת רק ידידות, ולא מעבר לזה, וכבר תסכל אותי להמשיך ולדחות את ג'יימס, אז השתכנעתי לצאת איתו פעם אחת. והיה ביננו.. סוג של חיבור... אתה מבין?" אמרתי בעדינות, מאיצה את הקצב יותר ויותר כך שהיה לו קשה להמשיך בלי להתנשף. לפתע, הוא נעצר.
"אז אתם הולכים להתחיל לצאת קבוע.." הוא אמר באיטיות ונאלצתי לחזור אחורה.
"לא אמרתי את זה. פשוט..." הצצתי בשעוני. מאלפוי יכול ללכת כל רגע לדמבלדור ולספר לו מה קרה אתמול בלילה... "אני לא רוצה להבטיח דברים שאני בטוחה שיתקיימו." הבטתי בו קצת בעצב. ניכר עליו שהוא סובל.
"אני מבין.." הוא אמר והסתובב ללכת.
"רם," קראתי והוא הסתובב בחזרה. חיבקתי אותו. "שזה לא יפגע בידידות שלנו, בסדר?" הוא היסס מעט אבל אחר- כך הנהן, ואני חייכתי אליו ורצתי למרתפים.

יצאתי מקולח והרגשתי ממש טוב עם עצמי.
"יאללה ארוחת בוקר" שאלתי בקול רם ולא הייתה תשובה.
"יאללה קומו יא פדלאות" אמרתי צוחק מגביר את קולי בעזרת כישוף

"אימפדימנטה!"
הוטחתי אל הקיר, צורחת בעצמה. שכחתי שצריך להיות ערים תמיד לדברים האלה. אני לא רגילה שתוקפים אותי סתם כך. מיששתי את הכתף שנפגעה מהמכה וקמתי לראות מי העיף אותי כך.
קול נשי צווח מרוב צחוק, ודמותה של נערה שחורת שיער התגלתה כבעלתו.
"לסטריינג'..." אמרתי בכעס, כמה שאהבתי אותה, שנאתי להיות מהצד הזה של השרביט.
"הולכת לאנשהו, אוואנס, מותק?" היא שאלה בקול מלגלג.
"אם את חושבת שתקיפת מדריכה תעבור לך בשקט-"
"'אם את חושבת שתקיפת מדריכה תעבור לך בשקט 'נה- נה -נה נה. את באמת חושבת שמישהו מקשיב לכל הזיבולים שלך?" היא צחקה.
"שלא.. איך את מעזה?!" קראתי ובשליפת שרביט מהירה הטלתי עליה קללת נעילת גוף.
"את חושבת שקללות של שנה ראשונה עובדות עליי?" היא שאלה עם חיוך שטני על פניה. היא השתחררה כאילו כלום מהלחש והתקרבה אליי באיום.
"שתק!" קראתי בקול רם והיא התמוטטה. "הממ.. תמיד עובד.." מלמלתי לעצמי ונשמתי לרווחה. צריך לחשוב פעמיים לפני שממשיכים להתעלל בגריפינדוריים..
המשכתי ללכת לכיוון חדר המועדון של סלית'רין, כשבדרכי לשם נתקלתי במאלפוי והחבורה שלו.
"אז דמבלדור אומר לי, 'קשה לי להאמין שמדריכה מסורה שכמותה תעשה דבר כזה'," שמעתי את קולו של מאלפוי בצד השני של המסדרון. הזדקפתי בגאון, כפי שהייתי עושה אם זה היה תלוי בי, והתקרבתי אליו ביוהרה.
"הלשנת, מאלפוי? כבר הספקת להתנהג כמו עכבר?" שאלתי בלגלוג. מאלפוי הופתע לשמוע את המילים הללו יוצאות מפי.
"את ילדה רעה, אוואנס. כמה שאת בוצדמית מלוכ-"
"אימפדימנטה!" קראתי ומאלפוי הוטח על הקיר הקרוב. "אימפדימנטה! אימפדימנטה! אני אראה לכם מה זה התנכלות!" צרחתי ומקנייר ויאקסלי הוטחו גם הם על הקיר.

*אוו נחמד חח..*
ירדנו לארוחת בוקר וחיפשתי את לילי בשולחן כשלא ראיתי אותה התיישבתי עם החבורה

"אתם תשכחו מכל מה שהכרתם עד עכשיו," אמרתי בעיניים רושפות. "אתם- לא- תתנכלו- יותר- לבתים- האחרים!" אמרי, עוצרת בין מילה למילה.
"את עוד תשלמי על זה, אוואנס," הוא קם, וכיוון את שרביטו אליי. "קרושיו!"
נפלתי מרגליי, צורחת כמו שלא צרחתי מעולם, צורחת יותר מהפעם שבה קיבלתי את האות האפל על ידי. הקסם שלו היה כל כך חזק, כאילו באמת התכוון לענות אותי, לשם התענות.

שמעתי צרחה ורצתי לכיוון כשהגעתי ראיתי את מאלפוי מענה את לילי.
הייתי המום והרגשתי שאין ברירה אחרת "קרושיו" מלמלתי ומאלפוי נפלח צועק בבכי

הרגשתי מסוחררת, לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים שלי. ניסיתי לקום ונפלתי שוב. ראיתי דמות כלשהי שצעקה "קרושיו!", אבל לא היו לי מספיק כוחות לפענח למי היה שייך הקול. דמותו של מאלפוי התמוטטה, ואני השתחררתי מהעינוי, ונשכבתי על הרצפה, גבי כלפי מעלה, בחוסר אונים.

"לילי" צעקתי ולא שחררתי את מאלפוי עוד מהעינוי.
שיחררתי את מאלפוי מהעינוי והוא התעלף הרמתי את לילי בעדינות ובזהירות וסכבתי אותה לאט בלי שאף אחד ישים לב לחדר שלה.

*בנים לא יכולים להכנס למגורי הבנות בגריפינדור =]*
*נגיד שלקחת אותה לחדר המועדון*
*או למרפאה*
פקחתי את עיניי בכאב, וראיתי את ג'יימס רוכן מעליי.
"איפה מאלפוי?" שאלתי בשקט.
"הוא לא יפריע לך עכשיו," הוא אמר בדאגה וליטף את ראשי.
"הוא השתמש בקללה שאין עליה מחילה," אמרתי בכעס. ג'יימס עשה פרצוף מוזר שלא ידעתי איך לפרש.

"בואי נעזוב את זה עכשיו בסדר?" שאלתי בדאגה.
"איך את מרגישה" שאלתי מלטף את שיערה

"כאילו כסחו אותי במכות בכל פינה אפשרית," אמרתי. "איפה אנחנו?"

"אל תכעסי אבל בחדר שלי" אמרתי קצת מפחד מהתגובה שלי.
"פשוט חשבתי שלא תרצי שיראו אותך ככה" אמרתי מנסה להסביר לה

"מה? אוקיי..." מלמלתי בחוסר כוח. "איפה כולם?" שאלתי.

"נעולים מחוץ לחדר" אמרתי והיא צחקה וניסתה לקום.
"תשכבי" אמרתי מונע ממנה לקום בעדינות.
"את עוד צריכה קצת לנוח" אמרתי בחיוך והיא הנהנה

"רק רגע," עצרתי אותו מלהמשיך ללטף את שיערי. "אנחנו נעולים.. לבד.. בתוך החדר שלך?" שאלתי באטיות.

"כן זה באמת לא נשמע טוב את רוצה שאני אפתח את הדלת?" שאלתי בהתעניינות

הנהנתי קלושות. נראה שהוא מעט התאכזב, אבל הוא קם והסיר את לחש הנעילה מעל הדלת.

"יותר טוב" שאלתי

חייכתי וקמתי לישיבה. ג'יימס התיישב לצדי.
"תודה, ג'יימס," אמרתי בחיוך. "באמת תודה."

"אין על מה" אמרתי בחיוך.
"כואב לי הצוואר" היא אמרה בעייפות.
"וואי יש לי דה ז'ה וו מוזר" אמרתי והתחלתי לעסות לה את הכתפיים

חייכתי.
"ממתי?" שאלתי.

"לא יודע" אמרתי והיא צחקה

"אחח, זה טוב," אמרתי, מתענגת. "אני צריכה להפצע לעתים תכופות יותר."