שרשור לי ולשגיא =]

לבסוף יונית הלכה.
נרדמתי והתעוררתי רק בבוקר.

*בוקר!!!*

קמתי בבוקר שטפתי פנים וצחצחתי שיניים אני ורון היינו מוכנים והלכנו לארוחת בוקר.

בבוקר השותפות שלי לחדר פנו להעיר אותי, וראו שאני כבר ערה. מעיין התיישבה על מיטתי.
"תגידי, למה בכית אתמול בלילה?" היא שאלה.
"אין לי כוח לשאלות. יש לי שעורה, כל העיניים שלי אדומות. אני נשארת בבית, תתרחקי, זה מידבק," אמרתי והסטתי את מבטי אל החלון בצד השני של החדר בשקט.

סיימנו לאכול והלכנו לחדר הכיתה היום היו לנו כולה 4 שעות מתמטיקה ומחשבים כל שיעור שעתיים.
הלכתי לכיתת 5 יחידות

העברתי את הבוקר שלי בצפייה בטלוויזיה.
ראיתי סצנה מהאו סי שהזכירה לי את מצבי. החנקתי דמעה והעברתי לניקולודיאון. היו סדרות משעממות, אבל העדפתי את זה מעל הזכרויות.

שיעור מתמטיקה נגמר. והלכנו לשיעור מחשבים.
שמה עבר יותר מהר כי עבדנו על הפרוייקט. היום נגמר מבחינת לימודים והלכנו לחדר אוכל לארוחת צהריים.
באמצע הארוחה רון שאל אותי "תגיד לי ראית את דניאל היום?"
" לא מוזר באמת לא ראיתי אותה" עניתי לו
"דניאל בחדר היא חולה" פיתאום אמרה לנו מישהי מאחורה
"ומי את?! " רון שאל אותה
"שותפה שלה לחדר" היא ענתה
"בוא נעשה לה ביקור חולים" רון הציע
"אה לא תלך לבד אני יהיה בחדר" אמרתי קמת והלכתי לחדר בנתיים רון בא אלייך

באמצע שידורים חוזרים של סקובי דו שמצאתי בקרטון נטוורק, נשמעה דפיקה בדלת.
"מי זה?" שאלתי.
"לפחות משהו למדת," מלמל קוללו של רון ורצתי אל הדלת. פתחתי אותה עד כדי חריץ, והבטתי בפניו של רון. "כשהיית קטנה היית פשוט פותחת את הדלת לכל אחד. ככה פרצו אלינו בפעם הראשונה, זוכרת?" הוא חייך.
"אתה לבד?" שאלתי אותו. הוא הנהן. נתתי לו להכנס וסגרתי את הדלת אחריו.
"ואו, מה יש לך?" הוא שאל כשראה את העיניים שלי. "את כולך אדומה. בכית או משהו?"
"עזוב, סיפור ארוך מכדי לספר לאחי הגדול," נאנחתי ונשכבתי על מיטתי בעייפות.

הלכתי לחדר והיה לי שם משעמם.
החלטתי ללכת ולחפש אנשים להיות איתם.
בסוף ראיתי את ג'ון ועוד כמה מהשכבה שלנו והייתי איתם.

"למה שאלת אם אני לבד? ממי את מתחמקת?" הוא שאל והתיישב על המיטה של לירן, שישנה במיטה הקרובה אליי.
"עזוב..."
"לא עוזב," הוא התעקש. גלגלתי את עיניי וסיפרתי לו את מה שקרה אתמול.
"אבל את אוהבת אותו," הוא אמר בקול של יודע כל.
"מי אמר?" קמתי לישיבה.
"אחרת למה בכית ככה?" הוא שאל. "את פחדת לסבך איתו את העניינים עוד יותר, את פחדת להיראו מגעילה ליד אלכס, שאת עוזבת אותו בשביל מישהו אחר, את פחדת להיות מאושרת."
זרקתי עליו כרית.
"אנחנו אחים, אחרי הכל, אני מכיר אותך הכי טוב."
"לך תזדיין."
"בכיף."

שתיתתי כמה בירות וחזרתי לא החדר לבדוק אם אולי רון חזר אך הוא לא היה שם.

"רוצה שאני אקרא לו לפה?" הוא שאל.
"לא."
"טוב, אז אני הולך."
"להתראות."
"ואני חוזר איתו."
"טוב. מה? לא!"
"ביי," הוא אמר בחיוך זדוני ויצא מהחדר.

הייתי בחדר ובהיתי בקירות מרוב שיעמום , פיתאום מישהו נכנס בדלת וזההיה רון.
"נו איך היה ?" שאתי אותו
"בוא איתי ותברר בעצמך" הוא אמר.
"מהההה?" אמרתי
"בוא ושתוק" הוא אמר ושאל אוי על מה שקרה אתמול גם
סיפרתי לו מה קרה תאמול והגענו אלייך לחדר
"טוב חכה פה" הוא אמר וניגש לדלת

פתחתי את הדלת מעט, מציצה במבטו המחוייך של רון.
"מה?" שאלתי אותו בקוצר רוח.
"הבאתי לך אורח." הוא אמר באותו החיוך. עשיתי פרצוף מעוצבן וסגרתי את הדלת. הלכתי אל השידה שלי והוצאתי מתוכה משקפי שמש. השחלתי אותם על אפי ופתחתי את הדלת. לא רציתי ששגיא יראה שבכיתי כל הלילה.
"למה את עם משקפי שמש?" שאל רון, חצי צוחק.
"יש לי שעורה, זה מדבק," אמרתי בלי לחייך ונכנסתי אל החדר, מתירה להם להכנס אחריי.

רון סימן לי ונכנסתי אחריו. בחדר הסתוררה דממה.
"טוב הבנתי אותכם" רון אמר וקם" אני הולך תהנו לכם" הוא אמר ויצא מן החדר.
"איך את מרגישה" שאלתי אותך כשרון יצא

"אני בסדר," מצאתי את עצמי מודה על הרעיון הנפלא של משקפי השמש, יכולתי להסתכל בו מבלי שהוא יבחין, מסיטה את ראשי לכיוון אחר.

"אני מצטער על אתמול לא הייתי צריך להגיד לך את זה ולפיל את זה עלייך ככה" אמרתי ונשכבתי על המיטה שישבתי עליה

"לא הייתי צריכה להגיב ככה כמו מטומטמת, מצטערת, לא יודעת מה עבר עליי..." מלמלתי והבטתי בפניו.

"זה בסדר את לא אמורה לשלוט ברגשות שלך .." אמרתי עדיין שוכב לע המיטה

"בטח שכן," אמרתי ולא נראה שהוא מתכוון להתווכח. "מצטערת." אמרתי בשקט ושוב השתררה דממה בחדר. "באמת מצטערת, לא מבינה למה אמרתי לך את מה שאמרתי לך.." הצלחתי להגיד. הוא הביט בי במבט לא מבין. "למה שיקרתי לך... אני... אני כנראה באמת מפחדת.."

"מה מפחדת ממה?! " שאלתי לא מבין "במה שיקרת לי?" שאלתי מבולבל

הושטתי יד מהוססת אל משקפי השמש והסרתי אותם. השפלתי את מבטי. הוא קם לישיבה, מביט בי במבט מודאג.
"אני... שיקרתי לך, נו, אני לא רוצה את ג'ון.. מה לי ולו? סך- הכל חברי ילדות..."
"למה שיקרת?" הוא שאל, לא מבין.
"אוף, למה אתה לא מבין וזהו?" כיסיתי את עיניי בידי. "אני אוהבת.. אני אוהבת אותך, טיפש אחד."

"ואת בטח בכית כל הלילה נכון?" שאלתי שראיתי שהעיניים שלך היו אדומות

"אוף, אתה באמת טיפש," מלמלתי.
"מה?" הוא לא שמע.
"כלום, כלום..." מלמלתי בחזרה ותליתי את מבטי בחלון מאחוריו.

"טוב לבוא לשבת לידך מותר לי נכון?!" אמרתי והתיישבתי לידך.
הרמתי אותך קצת אלי והבטתי בעינייך

התנשמתי. מוכת הלם הייתי, שלא יכולתי לעכל את המצב כמו שהוא.
"אתה.." התחלתי אבל לא ידעתי מה להגיד. הוא התקרב אליי אבל הסטתי ממנו את מבטי.

"אני מה?!" אמרתי
"כלום מעצבן אחד" השבת
"אני מקווה שלא תיהיה בעיה גדולה םא נאי ינשק אותך" אמרתי ויתקרבתי אלייך